זמן לאחור

הזדקנות וזיקנה דימוי ומציאות- ההתמודדות וההתפתחות הנפשית בחלק האחרון של החיים

בלב ליבן של הבעיות בגיל המבוגר קיים קושי בהסתגלות לשינויים ולאתגרים הגדולים העומדים בסף הזקנה. בניגוד לגדילה לבנייה ולצורך בהתחזקות ולהגדרה עצמית של החצי הראשון של חיינו אילו שינויים חיצוניים ופנימיים קשים המלווים  בעיקר בירידות ,באובדניים  ובהיחלשות הגוף .

סידרה של משימות שונות בגיל המבוגר המלוות תהליך של אינדיבידואציה, חשובות עבור ההסתגלות ומאפשרות את המשך ההתפתחות הנפשית והרוחנית ואת איכות החיים הנפשית והפיזית בגיל הזקן.

בין המשימות, עימות עם המוות ,סיכום וסיקור מקבל של החיים, ויתור על מטרות שלא הושגו ,ויתור על האגו ועל הגוף כמרכז, מתן מקום מרכזי לעצמי ולכוליות ,מציאת משמעות חדשה ותכלית ,חיבור ליצירתיות חדשה ועוד …

המאמר יעסוק  אם כן בגיל המבוגר ובזקנה, ובעיקר במשימות הנפשיות של הגיל המבוגר. 

 

אך לפני שנעסוק  במטלות הפסיכולוגיות של הגיל השלישי, נתמקד  תחילה בכמה נקודות של מציאות הזקנה ובבעיות האובייקטיביות שיש להתייצב מולן בגיל השלישי:

♦ראשית ,הזקנה מאופיינת בקירוב למוות . המוות הוא ה"מומחיות"  של הגיל הזקן. מה שהיה עד כה בהכחשה נעשה כעת מוחשי וקרוב.

המוות מפחיד בגלל הכאב לאבד, בשל המחלות והקמילה שמצטרפות אליו, וכן בשל חוסר הודאות איך יקרה ומה שיש אחריו. הוא גם מאיים  אם כך בגלל חוסר הידיעה ויכולת השליטה בו . כיצד יבוא, איך אני אישית אמות .

איך אגסוס? מה יהיה המוות עבורי ברכה או קללה ,כאב או אלחוש ?

המוות נחווה בעיקר כשילוב של פחד וחרדה עם לעיתים געגוע . ואנו למעשה מדחיקים את הפולריות הזאת.

♦שנית ,הזקנה מאופיינת בירידה בכל התחומים, קמילה פיסית מנטלית ואמוציונלית. זהו מצב שבו קשה ללמוד דברים חדשים יש התכווצות והתכנסות ולעיתים רק האינטליגנציה המגובשת נשמרת.

♦שלישית ,בזקנה יש לעיתים קרובות מצב של חולי אקוטי או כרוני שמעלה גם הוא פחדים.

הפחד הגדול ביותר של האדם הוא מ-לא להיות מסוגל כלל ברמה פיסית או מנטאלית.

ונודה על האמת, להזדקן משמעו לפגוש יותר מוות ,יותר דיכאון ,יותר מחלות שלנו או של האחרים וירידה של הכשרים הפיסיים והמנטליים.

♦רביעית ,גם חוכמת הזקנה המיתולוגית , החוכמה העמוקה והמעניינת שקיימת בזקנה לא תמיד קשורה למציאות ,לתודעה הכללית הקיימת ,זו של הקולקטיב הנוכחי . היא נשמעת על כן לעיתים כמנותקת, היא לא תמיד יעילה ולעיתים מתרחקת מרוח התקופה .

לעיתים הזקן המרצה ומספר לנו נשמע כמו היסטוריון ,דינוזאור שייך לפעם.

חשוב שיידע הזקן שיש לו אמנם פרספקטיבה היסטורית אך שיש סכנה שהוא מפספס את הקשר לתקופה.

ומבחינת הזקן "אני כבר לא מבין את העולם" אתה שומע הרבה זקנים אומרים.

ונזכור דבר חשוב, שכל המציאות הקשה הזו של הזקנה היא גורם סביר ביותר לפגיעה נרקיסיסטית קשה עבור הזקן . ואם הזקן סבל מראש מנרקיסיסטיות באישיותו , הכאב והזעם או הדיכאון גדולים שבעתיים.

♦חמישית, יחס הסביבה וההשלכות שיוצרים האחרים על הזקן  הם קשים . לעיתים הוא  מקבל תפקיד של המוקצה, הדוחה, המפחיד והמסמל סוף וסבל והדבר יכול ליצור יחס משפיל.

 

כמו כל הדברים הגורמים לבושה, לסבל,  לכאב, לפחד ולנחיתות גם הזקנה  נופלת לתכונות שאנו נוטים ליחס אותם ולהעביר אותם לצל האנושי[3] .  

לכן ניתן להביט גם על מחלה ,על הזקנה ,על חוסר התפקוד המלא על הירידה הפיסית והמנטלית וכו וכן על קירבה למוות כאשר הם מודחקים הם נעשים כתכונות צל.

וכאשר משהו הופך לצל יתווספו לו דימויים שליליים ,מכוערים מפחידים אפלוליים עד כדי שיהיו דמוניים ומפלצתיים . אנו נראה דימויים אלו גם בחלומות באגדות ובמיתוסים.

באגדות, שהן סיפורים שהתגלגלו בעם ונאספו בהמשך על ידי אנשים שונים כמו האחים גרים למשל, אנו פוגשים דימויים וסמלים של צל כזה ,דימויי הרוע שמופיעים דרך דמויות המתעללות בילד או בילדה  והם מופעים בדמות ההורה החורג והרע למשל. כאשר בראש מככבת המכשפה שהיא תמיד זקנה מרשעת ,חושבת רק על עצמה ומנצלת את סודותיה וכוחותיה כדי ללכוד ברישתה .

אמה של שלגייה למשל מחופשת לתגרנית זקנה ומאז והלאה מופיעה כזקנה המחפשת את יופייה הצעיר..תנועה מעגלית המכשפה עם התפוח

גם הקוסמת בסיפורה של רפונזל הופכת לזקנה יותר ככול שנעשית רעה יותר.רפונזל2 וגם השטן מופיע לעיתים כאיש זקן למשל באגדה הנערה ללא הידיים וגם אשתו יודעת שהאיש הזקן שפגש בעלה ונפל ברשתו הוא השטן.

 

גם במיתולוגיה נוכל לראות  מפלצות  בדמות נשים זקנות ואפורות  ה- גריאות [5] למשל,הן יודעות סודות רבים ואם רוצים לקבל מהן מידע יש להיזהר מאד..גריאות graiai

המכשפות אכן היו נשים זקנות ובודדות ומרושעות שחיו בקצה הכפר וידעו סודות בהם השתמשו לרע או לטוב.  . המוקצים הגרים מחוץ לגדר הם אמנם מרושעים אך הם שיודעים גם איך לרפא ולייעץ ויש להם גם כוח להזיק.  לקלל ולברך.

דמיות קצה אלו מושלכות לעיתים קרובות על הורים רעים או על זקנים קמצנים שיושבים על האוצרות .

אנו נפגשים גם בזקן הסוטה והמלוכלך ,הזקן או הזקנה הקמצן או הקמצנית. הזקן השוטה והטרחן הזקן. ההיפוכונדר הזקן. הזקן הרשע. המכשפה הזקנה. השד הזקן, השטן  הזקן.

מן הצד האחר וההפוך קיימים הדימויים החיוביים הבאים מן העצמי השלם , מן המאגר הנפשי שממנו אנו ניזונים ,המאגר המזוהה עם הניצוץ האלוהי באדם ודווקא הם בגלל הקרבה למוות יכולים להיות חיוביים. דווקא שם יש להם איכות מיוחדת: כמו לאל ולשכינה . לדימויים חיוביים אלו אנו נגיע דרך ארכיטיפים חיוביים כמו הזקן והזקנה החכמים.

במיתולוגיה היהודית אפשר להזכיר לחיוב את האבות, את הנביאים ,את האימהות הגדולות , את הנביא היושב בשער, החכם, המטיף בשער. את מועצת הזקנים . את זקני העדה החכמים ועוד…..

במיתולוגיה היוונית הנביא טרזיאס העיוור למשל הוא דוגמא חיובית המופיעה לאורכה של המיתולוגיה כולה ואיפלו ממשיך לנבא ולייעץ בארץ המתים.

 

 

שאלות שכדאי לדון בהם, האם הזקן באמת חכם ? מה היתרונות שלו על הצעירים במיוחד בעולם המשתנה שלנו ? מה המיתוסים בעניין והאם המיתוסים לא מטעים אותנו וגורמים צפיות לא ריאליות ?.

יש הרבה מיתולוגיה ביחס לחוכמה: לעיתים זוהי חכמת הגיל ולעיתים חכמת הניסיון .

אך יש גם חכמת האינדיווידואליות שהיא החכמה המתווספת אחרי תהליך האינדיבידואציה ,תהליך של פיתוח הראייה האישית יותר מגבוה ,עם קירבה גדולה יותר לעצמי, לניצוץ האלוהי , משהו אליו מגיע האדם בדרך ספירלית של מודעות מתוך החיים.

 

באשר לתהליך האינדיווידואציה וההתמודדות של הזקן עצמו עם תהליך שכזה:

ככלל ניתן להגיד שהרבה מהצרות או הבעיות של האדם בכלל ובחצי השני של החיים בפרט קשורות איכשהו בקושי שלו לקבל את מגבלותיו,את עצמו ואת המעבר משנות הנעורים לשנים של כוון ומטרה בוגרים ובעיקר לשינוי המטרה בחצי השני .

בשפתו של יונג : מי שנושא אל אחר הצהריים את חוקי הבוקר משלם על כך בנזק לנפשו.

בלב ליבן של הבעיות בגיל המבוגר קיים קושי בהסתגלות לשינויים הגדולים. ובניגוד לשינויים בחצי הראשון אילו שינויים קשים חיצוניים ופנימיים המלווים  בירידות ובאובדניים  .

אציג  תחילה את המשימות והשלבים העומדים בפני האדם המבוגר . תוך כדי כך גם נסביר את תהליך האינדיבידואציה[6] וכן מה יש לעשות ברמה האישית כדי למזער את הראייה של הזקנה כחלק מן הצל האנושי .

החל מאמצע החיים והלאה אומר יונג נשאר אדם חי וחיוני רק כאשר יהיה מוכן ל"מות עם החיים." אם אתה בר מזל אתה תחייה את עצמך "החוצה" מן החיים ולא תמית את עצמך עם החיים.

אם אנו רוצים לחוות בצורה מלאה את חיינו אחרי גיל חמישים אנו חייבים לעבוד ולהיות מודעים עלינו פגוש ולהכיר, את עצמנו טוב יותר מתוך התבוננות.

בגדול, גיל הזקנה הוא גיל אשר בו עלינו למצוא את המהות שלנו .  אנשים זקנים הם אותם אנשים כמו שהיו צעירים  רק הרבה יותר כאלה .ורצוי שזה יהיה לא רק  בהתגדרות נוקשה באופיים.

מטלה ראשונה- המוות                             חיים ומוות -קלימט          חיים ומוות -קלימט

למעשה התמודדות עם רעיון המוות זוהי מטלה שמתחילה סביב גיל החמישים כאשר מגיע החצי השני של החיים ויש להתחיל להכיר במוות ולא להיכנס לפאניקה כרונית.

חלק מן האנשים חשים זאת כעלבון או בגידה של החיים. לקראת השישים במיוחד אילו שמתחילים לקבל את המוות ,יכולים להמשיך טוב יותר בדרישות החיים .

בדרך כלל ובכל גיל ,כאשר החיים נמצאים בסיכון מתעורר כמעין צו שעה לחיות ביתר אינטנסיביות ואילו כאן בגיל המבוגר זה אחרת לנסות לחיות אתו יותר בשלום. .

אלה שמקבלים את המוות ערים לכך ואפילו מרגישים אותו על כתפיהם כביטחון, כיועץ, כחבר וכמקור של כוח.

כמו שאמר המשורר גטה, המוות הוא היועץ הטבעי ,כיצד לקחת ולממש את רוחב חיים.

יונג אומר כי האדם המכחיש את המוות לעיתים קרובות נשאר ילדותי ,חמדני ,מפוחד, ומתגונן.

הוא מתנהג דומה לאותו צעיר הפוחד לחבוק את החיים כאשר אמור לצאת אליהם.

הוא מדבר על המוות גם כמעין "פוקוס" של החיים, וגם כסוג של מטרה.

"זה יהיה הגיוני לאדם לגלות שהמוות הוא משהו שאפשר לשאוף אליו" הוא אומר .

התגוננות מהמוות תגנוב ותרדד מן החצי השני של החיים את מטרתו מוסיף יונג.

לדעתו אולי אפשר להביט על המוות כנושא "הריון" של נושא המשמעות ,כמו שהייתה עבורנו הלידה בתחילת החיים .

כאן, בחצי השני, אם כן אפשר להביט במבט שונה ולראות שהחיים הם כהריון והמוות בסופם של החיים תהיה הלידה.

סימון דה בובואר טוענת, שאם החיים היו אינסופיים לא הייתה מידה ולא משמעות.

 מטלה שנייה -סיקור והתבוננות על החיים וסיכומם.

יש אנשים שעושים זאת בטבעיות.  יונג :"זיכרונות מתגלגלים מול העיניים" באופן טבעי  ועלינו להזכיר לעצמנו  את הדימויים הפנימיים והחיצוניים של חיינו. זה כמעין הכנה לקיום כביכול לסוף החיים הוא אומר. בעיות נפשיות בזקנה יכולות להיות משניות להדחקה או להסתכלות לא נכונה של אותה התבוננות עצמית על חיי.

יונג: " אני עצמי מנסה לראות את הקו שהוביל את חיי אל העולם ושוב  אל מחוצה לו".

זהו תהליך תרפויטי למדי לכתוב זיכרונות ,לראות את הדברים שעברת מהצד ממרחק מסוים.   זוהי פעולה של מעין עדות לחייך שלך.

 

מטלה שלישית:  קבלה עמוקה של מה שלא יקרה עוד, מה שלא נעשה עוד ולא עשינו.

האדם עומד פנים אל פנים מול מה שלא השיג בחייו ועד עכשיו השלה עצמו, הכחיש ולא הכיר בכך שלא יעשה עוד. הוא עושה עכשיו עימות כזה דווקא כדי לאפשר לעצמו  לוותר סופית על דברים ולהרחיב את התנסויותיו ויכולותיו העכשוויות.  כלומר כדי לראות ולקבל את העובדה שלחיים ולמציאות שלו יש גבולות ומגבלות  סופיים.

הגבולות נעשו אמנם ברורים עם הזמן אך עתה עליו להכיר בכך סוף סוף בצורה מודעת . יש ילדים שאף פעם לא ייוולדו ויש יש קריירות שלא ייעשו ויש קשרים שלעולם לא יפתרו.

האדם יכיר בכך שיש מטרות מסוימות ואפילו נעלות שיש לעזוב בצניעות מלווים בכאבי צהרי החיים שעברו.

למרות שנראים בתחילה כמעין צמצום מכאיב של הפוטנציאל הצבת הגבולות הללו מאד חשובים . הם חשובים מזווית אחרת, זהו כמעין פירוק משא כבד שהטלת על עצמך ובכך הסטת אנרגיה ממקומות אחרים ועשית מאמצים מתישים.

והנה האנרגיה משתחררת למה שבאמת עסוקים בו לכאן ולעכשיו.

 

מטלה רביעית: ויתור על האני ,על האגו ומה שמזוהה אתו.דר גקל ומיסטר הייד

אחרי הכרה במה שלא נעשה ובשחרור אנרגיה תפוסה בחרטות ותסכולים ,בא שלב קשה-שחרור הדומיננטיות של האגו שהיה המרכז של האישיות. המרכז  הופך אט אט למשהו אחר מאשר האגו וההזדהות התמידית של האישיות עם הפרסונה והפונקציה הדומיננטית. האני אני ואני.

יש לתת מקום לעצמי ,למכלול ולאחר .

דוגמה בעייתית לאי פתרון הינה למשל של אנשים פעילים, מעשיים ,שחיים בעולם של עשייה ומזוהים רק עם עשייה . עבורם התבוננות היא כמעין פינוק, כחולשה וכחוסר פרודוקטיביות. אנשים פעלתניים אלו יכולים להגיע למחלה פיסית, לחולשה או תשישות ודיכאון אם ימשיכו לא להתבונן ולא לתת מקום להוויה לחוויה ולעצמי אמתי שלהם.

הדגש על הפרסונה והאגו שהיה אופייני בגיל צעיר מביא ללחץ גדול מצד הצל ,התכונות האחרות המודחקות והלא מעובדות ,השואף להתבטא ולהביא את האדם לשלימות אמתית . אצל אלו יכולה להיווצר דחיפה חזקה למען לא לפגוש את הצל ואז החיים יהפכו מצומצמים.

לצערנו לעיתים גם לחץ של הסביבה לפעילות תמידית מביא לראייה שלילית של עצירה וההתבוננות. 

 

מטלה חמישית – נתינת מקום מרכזי לעצמי- למכלול ממנו אנו בנוייםמנדלה 9

אחרי ההכרה במוות, כיבוד העבר שעימת את המתבונן עם גבולות חדשים בהם הכיר ולאחר שהאגו קיבל מקום יחסי ולא דומיננטי, בא המפגש ונתינת המקום לעצמי.

האגו חוזר למקורו הראשוני בתוך העצמי כמו לפני שגדל ,זאת על מנת להשתרש ולהיות מוכל בצורה חדשה.

במשימה זו הכוונה להגיע ליחס חדש של האגו ולקשר שלו לכוליות . האדם גם ימצא מקום חדש למהות של הלא מודע הקולקטיבי ,הלא מודע המשותף לכולם גם לזר לך ביותר.

במשימה זו יש להבין את היחסיות של הדברים, לחוות את היציאה מעצמך מהסיפור האישי ולהכיר איך זה בחיים של כל בני אנוש בכלל .

יש להבין את הציר אגו עצמי ,אני והמכלול שלי . והיחס של האני והעצמי הוא כמעין יחסים של אב ובן של האדם עם אל.

המטלה השישית: השלימות ,התכלית וסיבת הקיום שלנו . לנפש יש עוד מה לעשות….

זוהי כמעין הכרה בגורלנו ובמשמעות של חיינו , של הבחירות שלנו כמו למשל נישואינו, העבודה ,ההורות, ההקדשה  וכל בחירותנו בחיים .

"חוסר משמעות החיים היא מחלה של הנשמה שקשה לתפוס אותה" אומר יונג . והנשמה חשובה כי היא או הנפש הופכת יותר ויותר לבית של הגוף ,זאת בניגוד למה שהיה בגיל הצעיר שאז הגוף היה בית לנשמה.

העיסוק הזה דורש ניסיון כנה לבחון את ההוויה הפנימית העכשווית ואת האישיות שאתה מציג כלפי העולם. עבור הזקן חשוב לערוך תיאום בין  הזיכרונות הסובייקטיביים ובין האירועים החיצוניים.

זוהי פעילות  שבונה ונותנת תחושה של  סיבת הקיום. התיאום הזה בין האספקטים הפנימיים ובין אלה החיצוניים מחבר אל הגורל האישי ואל המשמעות היסטורית והאוניברסלית. נבנית פילוסופיית חיים מסוימת ולו האישית והקטנה והיא תגלית טרנס פרסונלית וגם חלק מן האינדיבידואציה.

בן אדם לא סתם הגיע לעבור את השבעים אם אין בזה משמעות יותר גדולה לעצמו ולסביבתו האישית והכללית ..כמו שהפרי של החיים הביולוגיים והרגשיים הם הילדים שלנו הפרי או היצירה  של החיים הנפשיים והרוחניים היא המשמעות.

מטלה שביעית קשורה ביצירתיות .

הכוונה בעיסוק זה הינה להתחבר לשפע וליצירה, פעילות מנטלית  הדורשת  חיבור לפונקציה הנחותה לזו שלא פיתחנו[7]. לאותה פונקציה או צד שלנו שהזנחנו ,הדחקנו והיא דווקא זו תביא את העומק.

ואחרי כל הדברים החכמים הללו נזכור את הבעיות ונישאל: האם  מיתוס הזקן החכם הוא חד צדדי כלומר באמת תמיד חיובי ?  או אולי זהו מיתוס שהתפתח כהגנה ,כקומפנסציה לפחדים הגדולים מהזקנה ,אולי זה מובא כאופיום להמונים: תתלו בזקנים החכמים! . נשאל האם זה בריא או חולה לדבר על הזקן החכם?

והרי הציבור משליך עליהם כה הרבה ומצפה מהם כך שרק הנהון מהם מספיק כדי להאמין . רבנים שונים המזוהים עם מיתוס זה מחזיקים הרבה כוח ומחלישים למעשה את האדם היחיד.

בעזרת המיתוס על הזקן החכם הזקן עלול להשתמש בכוח ולעורר בהמשך מתוך אכזבה זעם ותסכול. יש סכנה בהשלכה של החכמה כמו אותה השלכה שהייתה על הקיסר הקרוב לאלוהים.

נזכור שיש סכנה בחיבור אוטומטי בין זקנה וחוכמה ,וכי החכמה מושכת כי היא המתיקות.

ונסיים דווקא במיתוס של השוטה הזקן :

האנליטיקאי גוגנביל  קרייג  שכתב על  השוטה הזקן ועל הכרסום של מיתוס הזקן החכם טוען כי יצרנו כלפי הזקנה כמעין מתיקות מזויפת, כמעין גיל הזהב, הזקנה החכמה והדגשנו מדי את האפשריות הרבות שיש לזקן.

שכחנו לדעתו שיש צד שני לארכיטיפ הזה והוא הזקן השוטה, שכביכול ירד לצל והפך להיות מודחק. לדעתו יש להעלות למודע גם את הצל הזה ולקבל את כול התמונה .

מי שמצליח לקבל דווקא את המגבלות של הזקנה ,את הירידות ואפילו את השכלות, השטות שיש בזקנה ולשים בצד את החכמה, את הצפייה לחוכמה, יכול להרוויח ולהגיע למשהו חדש ואמתי יותר.

האמת ,כי קיימים הרבה התייחסויות לזקנים כאל  מוזרים ושוטים .והשוטה הזקן בכלל קיים הרבה במיתוסים . אבל ניתקנו את השוטה מהזקן כי זה לא פוליטיקלי קורקט.

יש להחיות אותו אומר קרייג  .

דווקא הזקן הנמצא כבר בצד, רואה הכול מפרספקטיבה אחרת, צוחק על הדברים, הוא לא תמיד בעניינים, הוא מביא גם את הפן המגוחך של החיים, את השונה, את המוסתר ואת האנטי חוכמה ולא רצינות.

הזקן השוטה דוחה את החכמה הרצינית והכבדה ופועל יותר באינטואיציה. ואז הוא משתחרר מן הצורך בכוח ומן הצורך באחריות כבדה על כל דבר.

יתכן וקבלה כזאת של הזקן השוטה הייתה משחררת את הזקן מהצורך הכבד להיות חכם, להיות תמיד בעניינים ,להגיד תמיד את הדבר הנכון וכו.

הוא יוכל אז להיות משוחרר, יוכל ליהנות ולחיות ביתר חופשיות . הוא יוכל לחיות עם חולשותיו ומצבו בהתבוננות מקבלת ואפילו כצוחקת על עצמו.

השחרור מכוח ורצינות ייטיב עם האדם עצמו וגם יהיה מרנין לסביבה המתוסכלת.

סביבה שכלפיה הוא לעיתים נוהג בעריצות וכתגובה הוא זוכה ממנה לנקמה וזעם .

דוגמאות רבות יש לנו מאנשים שבעת זקנתם נעשו עריצים ,הפכו עורם בגלל אינפלציה של קומפלקס הזקן החכם. הם נעשו כאלה במצבים בהם האחרים נתנו להם עודף כוח ואז הפכו לעריץ גזעניים  למשל: ידוע על  אלברט שוויצר או ברנרד ראסל שהיו כאלה .

הם נעשו בעצם טיפשים אך המשיכו להעמיד פנים כאילו הם עדין עם אותה חוכמה מנופחת ואז הפכו לטירנים .

תנסו להיזכר בזקנים שעושים שטויות ,בדיחות על עצמם ומגבלותיהם ומשרים אוירה קלה.

הזקן המעורפל הולך לישון לפני שיירדם לכם כאן ויביך את בני משפחתו. זה יכול להיות יותר נחמד מניסיון לדבר תמיד על דברים חכמים.

זה יכול להיות לפעמים להזכיר מלאך מוות שמספר בדיחות וזה מקליל במקום להכביד .

עירור רגשות שונים וקלילים יכול להיות לעיתים חשוב יותר מדיוק, קוהרנטיות ועוד.

זמן לאחור

    

 

[3] הצל-הצד הרע האפל הנחות הנדחה על ידי האני שלנו והופך למעין צל ההולך מאחורנו

[5] גריאות: שלש מכשפות שחציין ברבורים! הם חכמות ויודעות הרבה והן בעלות עין אחת ושן אחת ואסור להיות נחמדים וישירים אליהן…אלא לגשת בטריקים

[6] תהליך שבו הופך האדם יותר יותר להיות עצמו מעבר לאגו ולפרסונה

[7] לכל אחד מאתנו פונקציה שלא פותחה אם זה החשיבה הרגש התחושתיות או האינטואיציה  להגיע ליצירה המיוחדת בחצי השני נוכל דווקא דרך הדבר החדש  והלא מפותח שלנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *