רגש אשם, האשמה עצמית וצורך כפייתי להימנע מאשמה הם מלכודת נפשית

רגש אשם, האשמה עצמית וצורך כפייתי להימנע מאשמה ,הינם מלכודות נפשיות קשות.מלבד תחושת האשמה עצמה והרגשות הנילווים ,ממלכדת אותנו ההתנהגות המתגוננת על מנת לא להרגיש אשם או להיות מואשם. כל אילו וכל אחד ליחוד יכולים להיות מתכון למלכודת נפשית קשה ומסרסת.

מלכודת נפשית זו יכולה להוביל לפגיעה עצמית ,פגיעה בכוח החיים ,ניתוק מעצמינו אך גם לפגעה   באחרים . היא יכולה לגרום לסירוס עצמי ולעוות של האחרים. להתייסרות רבה או להשלכת תכונות שליליות על האחרים ,ליצירת שעיר לעזאזל וגרימת עוול .

רגש אשם ואשמה מקורה בבניית המצפון שיש לציין שהוא מרכיב חשוב ביותר בעשיית הנפש לאנושית. היכולת להרגיש את אותו רגש קשור לערכנו החברתיים לאחריות אישית וחברתית ולמוסר ולכן ללא אשמה כלל הנפש יכולה לצמוח לכוונים פסיכופאטיים. אך האשמה הינה  מידה שיכולה לתפס ממדים שאינם בריאים ולהכשיל את האדם במעשיו ,בהגשמת רצונותיו ,לשבש את יכולתו ליהנות, לעצרו בלהיות הוא עצמו ובאי יכולתו לתפס קני מידה נכונים באשר לאחריותו .והרגשות הנלווים לאשמה יכולים לעוות עבור האדם את תמונת האחרים.

רגש אשם ואשמה חשב פרויד והקונפליקטים המרכזיים שמביאים להופעתה הם מן הגורמים המרכזיים להיווצרות התרבות המערבית ולכך יש מחיר כבד. גם התפחות הדת חשב פרויד מקורה באשם קולקטיבי על הרג האב הקדמון 

רגש אשם ואשמה היה הכלי המרכזי לעיצוב המוסר בשלושת הדתות המונותאיסטיות הגדולות יהדות נצרות והאסלאם . מחד הם תרמו להעצמת המוסר דרך יצירת הרגשה תמידית שאינך טהור נקי ובסדר ובה בעת יצרו אפשרות טיהור מוסרי דרך צומות ,הלקאה עצמית ועשיית מצוות.יש לך דרך להשתחרר אם תהיה מאמין וחסיד הדרך.

על פי התפיסה של דתות אילו ובעיקר הנצרות אנו מראש חוטאים אשמים ובעלי יצר הרע ובשל כך אשמים במהותינו.חובתינו על כן היא, לכפר ולהוכיח שאננו כאלה .

ואם כל זאת יש שמידה זו של אשמה ותחושת האחריות המתלווית, יכולים להתפתח לדבר הנורא ,לגורם המחליש והפוגע ביותר באדם .

בגלל החינוך הנפוץ תחת ערכים של דתות אילו ,האשמה הינה מלכודת נפשית נפוצה ומכשילה שתתקיף את האדם בתחושות חרטה ,מועקת אשם ,חרדת אשם,דיכאון, ו/או התגוננות שונה ומשונה מאשם .

כל אילו יכולים להתגבש באדם לדפוס מכשיל ומחליש שיהווה מלכודת נפשית של רגשות מיותרים ,רחמים שלא במקום או לחילופין נוקשות וחוסר רחמים .

רבים הם בני אדם המגיבים מהר מאד בתחושות אשם לכל דבר רע או קשה שקורה בסביבתם גם אם לא קשור ישירות אליהם או אין הם אחראיים עליו .

אצל ילדים קטנים יכולה להופיעה בקלות תחושת אשם  כזאת כשמשהו רע קורה במשפחה.

לעיתים קרובות אנשים הנוטים לאשם חשים שלא היו בסדר ,שלא עשו משהו שהיו צריכים לעשות ושלא מילאו את חובתם.הם יכולים להתעורר מוקדם בבוקר בשעות שרב בני האדם ישנים, ומיד לחוש במועקת אשם על משהו מיום האתמול. לעיתים זה יכול להפוך לתחושת דכדוך המתמשך במשך היום. ובמקרים קיצוניים להתפתח לדיכאון מתמשך.

תגובתם של אנשים אילו לרב הדברים הקשים או הרעים שקורים לאחרים סביבם הם תגובות של אשם מעיק. תחושה זאת מעסיקה אותם מאד ויכולה גם להתפתח לחרדת אשם .זה יכול להיות מחשבות וחרטות בקשר להורים שלהם, בקשר לילדים שלהם, משהו בעבודה או משהו בממד החברתי כללי . חרדת אשם  זו מטרידה ,גוזלת כוחות ,שינה , שמחת חיים ויכולה גם להביא לתשישות ולעשיית מעשים לא נכונים או החלטות שגויות כתגובה.

מלכודת זו של אשם מקורה אמנם ברבדים עמוקים בנפש ולעיתים גם במאגר אשם שנאסף בתקופה מוקדמת בילדות ,אבל מודעות לממדים שקיבלה באישיותם יכולה לעזור ביותר.

מלכודת האשם קשורה לעיתים במצפוניות יתר ,מצפוניות שנעשתה מרכזית מדי על חשבון תחושת העצמיות של האדם. היא יכולה להיות מכוונת מצורך להיות תמיד טוב ,להיות מועיל ,יעיל ונדיב ,בהשפעת יתר של מוסר דתי ושל קושי ליהנות ולהרגיש שמגיע לי גם להינות מחיי.

מלכודת האשם קשורה לעיתים בצורך לרצות את האחר ,לתת לזולת קדימות יתר ויכולה גם לנבוע מפחד גדול מאנוכיות ובשל כך הנטייה לאשם יכולה להביא לניצול מצד גורמים בסביבה. לעיתים נראה בני זוג של אשם ומאשים היצרים יחד כמעין סימביוזה ותלות הדדית .אחד הנמנע ומטיל ומאשים והשניה נוטה לאשמה לקחת על עצמה ולספוג .

ואולם בסופו של דבר למרות הכוונות ה"טובות" העיסוק הרב באשם מביא למרות הכל לריכוז יתר בעצמי .

התגובות הממלכדות בהיתפסות עם אשמה יכולות לעיתים קרובות להתבטא בחיפוש קרבן להשלכת האשם על האחרים ,האשמת האחר, זוהי התנהגות מתגוננת שיכולה גם להתבטא בצדקנית, בהתחסדות או בתוקפנות. כל זאת רק על מנת לא לחוש אשמה.  התנהגות אחרת הנראת לעיתים הינה של ניתוק מאוביקט המעורר אשמה ,התרחקות או הימנעות רק בכדי לא  לבוא במגע עם אותו אדם או מצב שמעורר רגש קשה זה .

התנהגויות נלוות לאשם יכולות להיות קשות ותוקפניות יותר מן האשם עצמו .

זיהוי של מלכודת זו ובעיקר הבנת התגובות הנלוות חשובים ביותר גם כדי לשחרר את האדם לעיתים מאחריות כבדה על אחרים ,גם כדי לעמוד נכון ובקנה מידה מתאים מול האשמה וגם בכדי להחזיר לאדם את התחושה של סליחה עצמית ,שזה בסדר אם טעה, שזה חיובי גם שעסוק בעצמו, גם שדואג ונותן לעצמו וגם שמגיע גם לו מן הטוב. .

אשם מביא לעיתים לתחושה תמידית של התנצלות מול החיים ומול משהו טוב שקורה לאדם.

האשם הינה מלכודת עם יסודות נוירוטיים והחיים לצילה הם עם תחושת קונפליקט תמידי.

השאלות העצמיות שיכולות להביא ליתר מודעות עצמית במקרה זה הן:

ראשית שאלות של זיהוי ומודעות: .

• למה אני במועקה ולמה אני כועס על עצמי כל כך או מלקה את עצמי.

• למה אני נמנע ,מתנתק מהאחר למה אני מחפש את ההימנעות . כי לעיתים האשמה הקשה מובילה להתעלמות ,התרחקות ,או חמור מכך כעס על האובייקט שבגללו אני מרגיש אשם!

• למה אני כועס כל כך על האחר ורואה בו את המקור לרע.

ההשלכה הינה על האובייקט שמעורר את האשמה הבלתי נסבלת והוא יהפוך לשעיר לעזאזל.

במלכודת פרדוקסלית זאת ההשלכה ובעקבותיה הכעס מביאה להסתבכות שיכולה להפוך את המרגיש אשם לרע ומתנקם.

שאלות נוספות שחשוב לבעל מלכודת זו לשאול:

• למה אני דואג ולוקח כל כך אחריות על האחרים.

• מה עשיתי שמגיע לי לסבול או לחלופין מה עשיתי שלא מגיע לי מה שהשגתי.

• למה אינני יודע לדאוג לעצמי כמו שצריך ולנסות לשחרר את עצמי מן האשמה תוך התחברות טובה יותר לצרכים שלי.

לעיתים יש לזהות ראשית את ההתגוננות מאשמה לראות ולהבין שרק כדי לא להרגיש עצמי אשם אני כרגע כועס ,מרמה, מתנתק, מספר סיפורים לעצמי או בורח מן המצב. זיהוים של תגובות ההתגוננות הוא חשוב ביותר.