לשם ריפוי עצמי של טראומה האדם חייב למלא כמה תנאים: ראשית, שתהיה לו הכרה עצמית בפצע הנפשי שנושא, נחוץ לו מאד שיהיה החיבור הריגשי לחיים עצמם. חשוב שתהיה לו ידיעה וערנות לסכנה שעל אישיותו עלולה להשתלט דמות הקורבן או השורד התמידי, התוקפן, הלוחמן התמידי, או האדם המחפש פיצוי בכל במקום ,אלא שיזדהה עם האדם החי את החיים. כמו כן חייב שתהיה לו מודעות מיוחדת לקנאה שעלולה ללוות אותו. טוב ומרכזי ביותר שיהיה לו לאדם מקום ואפשרות הביטוי של הסבל דרך כתיבה, יצירתיות או אומנות ושימצא דרכי ביטוי שהם מעבר.
חשוב מאד גם חיפוש משמעות של מה שקרה בטראומה לעיתים בכוון רוחני או דתי ומעבר חשובה לריפוי וכן מציאת דרך של השתייכות ותרומה לחברה ולאנושות בכלל. חשוב לריפוי גם מציאת יעוד, משמעות וכוונים של תפקיד בחברה בקהילה או ברובד האנושי הקולקטיבי, כל אלו יכולים להביא לשינוי ומיתוך הטראומה האל אנושית חזרה לאנושיות ה-כל כך חשובה לאדם שעבר טראומה.
לצד אמונתנו, כי בתוך תהליך טיפולי מסוגלים אנו לעזור לאדם להתגבר על טראומות, להירפא, לעבור שינוי ולהצליח לעשות אינטגרציות של הטראומות למקום סביר בנפש, פעמים רבות נוכל לראות גם תופעות של התגברות, ריפוי וטרנספורמציה של טראומות חיים, תוך תהליכים שאדם עושה עם עצמו בתוך החיים עצמם, ללא פסיכואנליזה או פסיכותרפיה מקצועית.
האדם המרפא עצמו עושה זאת ראשית דרך האמונה בעצמו, דרך ההישארות בקשר עם עצמו, בעזרת בחירות החיים שלו, בעזרת הקשרים האינטימיים והקרובים שיוצר, דרך המטרות שמצליח להציב לעצמו, בעזרת ההשתדלות להישאר קשור ומעורב עם החברה אליה משתייך, הוא יוצר ומשתדל להגשים יעוד חייו.
דווקא דרך מקרים אלו של ריפוי עצמי, ניראה אנשים אצלם הטראומות שעברו הופכות עם הזמן לחלק מהותי בתוך העצמי שלהם, הם לא נטו להדחיק אותן ואינם מפוצלים או מנותקים מהן. הם לא ייטו למחזר אותן בחזרה כפייתית, לא עם עצמם ולא בהתנהגותם כלפי האחרים.
אותם המרפאים את עצמם לא ייטו לחיות חיי יתר את הקורבן או את הלוחם התמידי, הם דווקא ייטו להכניס את הטראומות שעברו למערך רגשותיהם, תוך מודעות והתבוננות. הם ינסו לרפא אותן עד כמה שניתן בדרך קונסטרוקטיבית. בעיסוקם בטראומה הם ינסו לבטא את עצמם ויעסקו בחיפוש ומציאת משמעות למה שעברו וניתן יהיה לראות בחייהם תהליך של התפתחות.
העקרונות העיקריים לאותו ריפוי עצמי:
אי כניסה למצב הישרדותי הגנתי יהיה זה מסוגרות, לוחמנות, שימוש יתר באחרים או חיפוש פיצוי תמידי, הינו אחד העקרונות החשובים להישארותו של האדם פתוח לריפוי והתפתחות, כאשר אדם עבר טראומה במיוחד בילדותו או בנערותו.
הכוונה להימנעות מכניסה מקובעת מחאתית ומסוגרת המתנגדת לחיים. קיבעון המאופיין בפיצול פנימי, בהימנעות, או באימוץ של דפוסים הגנתיים המוותרים על החיים., על פי עקרון זה של "לא הישרדות אלא חיים", למרות הטראומה שעברו אנשים לא ינקטו בהימנעות מהחיים, מהתחברות לאנשים ולחברה, לא ייצרו אלחוש רגשי, לא יוותרו על חיים רגשיים, אינטימיים, חברתיים, תרבותיים או השתייכותיים.
הכניסה הבלתי מודעת לניתוק, אלחוש עלולה למנוע מהאדם חיבור חי ומאפשרות של חיי נפש חווייתיים ואינטימיים שיובילום לחיים מרפאים. דהיינו, תחסם חיבור למקורות העמוקים של חיי הנפש בהם טמונים יסודות הריפוי והטרנספורמציה.
רבות נכתב על המצבים ההישרדותיים כתוצאה מטראומות ועל נטייתם ליצור התנהגויות מוזרות שבאופן עקיף אולי משמרות את גרעין העצמי, זאת למרות הביטויים הדרמטיים התנהגותיים הפרועים והיצמדות לרוע… אך יש חשש סביר שאותם מיקרים הישרדותיים יאבדו את ההזדמנות והאפשרות לריפוי עצמי .. מישהו סביבם, בדרך כלל דמות טיפולית יצטרך ללוות אותם ולחברם. ואם לא קשר טיפולי רישמי אז קשר אחר ומיוחד בחייהם: הורות, אימוץ, בן זוג טיפולי או חברות אמיצה ומוקדשת, שיצטרך לעזור להם לוותר על האלחוש ועל הקיבעון ההישרדותי.
ההתבוננות העצמית והחיבור אל גרעין העצמי הוא עקרון שני.
זהו מצב שבו לאדם יכולת התבוננות אל עצמו מתוך חיבור ומיתוך אובייקטיביזציה מסוימת. אני רואה את עצמי כמו אותו האסטרונאוט שמביט ממרחק על הכדור שלנו ומייצר חוויה חדשה של התבוננות גם על האני עם הטראומה. הטראומה שעברתי כחלק ממני, חלק פצוע שאני נושא עמי.
ההתבוננות חשובה כי מה שיכול לעוות את התמונה העצמית לעיתים אחרי טראומות, זוהי השתלטות חוויית הקורבן העלולה להביא להשלכת כל הרע על הסביבה.
ההתבוננות העצמית והחיבור אל גרעין העצמי, זהו מצב שבו לאדם יכולת התבוננות אל עצמו מתוך חיבור ומיתוך אובייקטיביזציה מסוימת. אני רואה את עצמי כמו אותו האסטרונאוט שמביט ממרחק על הכדור שלנו ומייצר חוויה חדשה של התבוננות גם על האני עם הטראומה. הטראומה שעברתי כחלק ממני, חלק פצוע שאמנם יוצר לעיתים השלכה מובנת למצב, אך היא גם הגנתית ועל כן מוכללת ומשתלטת על כל ההתבוננות והתפיסה העצמית. האדם במצב זה אינו מסוגל לראות את עצמו הפגוע מצד אחד ובו בעת להיות מודע גם לחלק המתנקם המוחה, הכועס והמזיק, שיכול לגרום טראומה לאחרים. בשפה פסיכולוגית הוא אינו מודע לעצמו כבעל הצל של עצמו, גם אם צל זה נובע מעצם הפגיעה!
חוסר מודעות לצל עלולה למנוע אפשרות לריפוי ועל כן הצורך להיות מודע לצל הוא עקרון נוסף.
דווקא יכולתו של האדם לראות עצמו באופן שלם על הטוב והרע כולל הפצע והפגיעה, הוא עקרון המאפשר ריפוי. זוהי התבוננות שלימה כולל ידיעת החולשות, הצדדים האפלים, החשוכים, כולל דחפי הנקמה, האכזריות הקנאה, כולל ההכרה בצורך העצום בפיצוי עצמי, בהחזרת מה שאבד או מה שחסר…
הריפוי יכלול בהכרח תהליך של השלמה מסוימת עם מה שאבד ולא יהיה עוד, השלמה כואבת לעיתים בלתי נסבלת, זוהי כמעין קבלה כואבת של מה שאי אפשר לשנות בגורל שלך ..
המענה המרפא לקושי להשלים עם האובדן יכולים להיות הדרכים השונות שימצא האדם לביטויי הרגשות והחוויות שעובר ועושה תוך העיבוד הרגשי וההשלמה.
מציאת התשובות לסבל ולמצוקה במקומות שמעל ומעבר לחיים הרגילים, מביאים אותנו לשני עקרונות נוספים הקשורים בדרכי הביטוי של הסבל תוך ההתרוממות מעל.
הביטוי היצירתי הסימבולי או האומנותי הוא עקרון אחד. זוהי הדרך לבטא ולהתחבר למשהו מחוץ, מעבר ליומיומי הרגיל.
חיפוש ומציאת המשמעות של מה שקרה, לשם מה זה קרה, מה אני יכול להבין ולהוציא מתוך מה שקרה, הוא העקרון השני.
מה אני יכול ללמוד לגבי עצמי ולמען החיים, המשמעות מחברת את האדם לממד הרוחני, ממד שהוא מעבר למאורעות והטראומות כשלעצמן.
ידיעת הפצע, ביטוי הפצע והבנת המשמעויות האנושיות והעל אנושיות מעבר לאל אנושיות בהם ניגרמו ,הם במהות הריפוי.
אם האדם ילמד לבטא, אם ייצור, יכתוב, יצייר, ינגן וכל אפשרות ביטוי יצירתי או אומנותי, זה יהווה חלק מריפוי. ביטויים מסוג זה מרים את האדם מעבר לעצמו, הם יוצרים אמפטיה ומאפשרים גם לאחרים להתייחס, גם לתת הכרה שמאד חשובה לאדם הטראומטי, והם גם מאפשרים לאנשים שונים פתח להזדהות ולהתחבר רגשית עבור עצמם. באופן זה היוצר עצמו גם תורם לאנשים אחרים.
הביטוי היצירתי גם מרים את האדם לממד שהוא מעבר לחיים הרגילים, ממד שיש בו מהנצחי והמעבר בתוכו ומעבר לעצמו וגם בכך יש מן הריפוי.
בדומה לכך, גם העיסוק שברוח מרים את האדם לאותו ממד נצחי שהוא מעבר לחומר, ומאפשר לאדם לנכוח ולו לרגע בנצח, במה שמעל, שיש בו מן הריפוי.
כמו היצירה והביטוי היצירתי אומנותי המוביל למעמקי השאול או למרום הרוח, כן גם המשמעות מנסה ללכת מעבר ולמצוא את הערך של הדברים בממד שמעבר.
חלק מן הריפוי כולל יציאה מהחיים הארציים הפרטיים שלי ורק שלי, אלא הסתכלות וחוויה מעבר. זהו ממד שבו אדם באשר הוא אדם יכול להבין את המשמעות.
התפקיד והיעוד שאדם רואה בלקיחתו משהו על עצמו, דווקא בעקבות הטראומה, יכול להיות מרפא וזהו העיקרון הבא .
הוא יעשה למען חברה, למען קורבנות קודמים, למען רעיון, למען שלא יקרה יותר, למען להוכיח לאנושות, למען הטוב והקדמה או המחאה והמלחמה הצודקת…. הטוב והמעבר, למען אחרים, למען החברה
אבל לשם כך על האדם להשתייך לחברה לקהילה או להרגיש שייך למין האנושי. והשייכות הינו עיקרון נוסף
טיבעה של הטראומה שמרחיקה את האדם מן האנושי מוציאה אותו וכביכול מנדה אותו. לקיחת תפקיד ויעוד בממד האנושי ומיתוך שייכות מהווה חזרה קבלה ונתינה.
ההכרה והחיבור לפצע ולרגשות, אי הכחשה של תופעות הלוואי הקשות של קורבן תוקפן שהפכו לחלק מהאדם, יכולת הביטוי היצירתיות והאומנותיות, מציאת דרכים שמעבר, חיפוש משמעות, מציאת דרך נתינה לחברה ולאנושות ,מציאת יעוד וכוונים של תפקיד כל אלו יכולים להביא ריפוי שינוי וחזרה לאנושיות ה-כל כך חשובה לאדם שעבר טראומה.
אבי יקר,
תודה על מאמר "פשוט" ועמוק.
שירטוט מהימן של תנועות הנפש,
ברגעים הבאמת קשים, וכיצד החיים ובתוכם
הטיפול- מרפאים.