יציאה מסימביוזה זוגית כמלכודת נפשית

נישואין וזוגיות ממושכים יוצרים סוג של תלות הדדית שהיא מעין סימביוזה, הממלאת צורך הדדי בחצי הראשון של החיים ,עוזרת בייצוב הזוגיות המשפחה והבית, אך במשך החיים יכולה להוות מכשול בצורך של בני הזוג באינדיבידואציה ובחיזוק העצמיות והאמת שלהם בעיקר בחצי השני של החיים.

נישואין וזוגיות מתחילים על פי רוב בהתאהבות רבת השלכות של בני הזוג אחד על השני. הם ממשיכים להתחזק בסוג של התבייתות, שבה כל אחד מבני הזוג מוצא בשני את אשר מצד אחד דומה לו ומן הצד האחר משלים אותו . הוא מוצא את אשר הוא אוהב, רוצה וזקוק בתחום הנפשי ,הרגשי והגופני ואת אשר חסר לו ובן /בת הזוג משלימים עבורו והוא משלים עבורם .

השלמה זו אחד את השני ולא תמיד במודע,יכולה להיות במישור הרגשי ,המיני כמובן, האימהי האבהי החברי נתינת יציבות ,ביטחון ,עטיפה ועזרה ביצירת עמדה חדשה בעולם! 

הזוגיות יכולה לאפשר יציאה ממצוקות, שחרור מבעיות לא פתורות במשפחת המקור ועוד ועוד. התהליך של יצירת ה"סימביוזה" בין השניים ברובו אינו מודע, הוא אינו מבוקר וניתן לומר שנעשה כאן כמעין טריק של הטבע ,שבו ההתאהבות ,העיוורון המתלווה וההשלכה ,הם מרכזיים ביותר . גם אם נראה מן הצד שיש לאנשים לעיתים אינטרסים מודעים ומתוכננים, קיים חלק גדול של מניעים וצרכים שאינו מודע להם .

ככל שבני הזוג המתאהבים צעירים יותר ,כך החלקים המושלכים והמניעים שאינם מודעים גדולים יותר, כי האדם מודע פחות לעצמו ועל כן גם להשלכותיו . יוצא מכך שלקראת בניית היחסים ואחר כך המשפחה, בני הזוג נכנסים לסוג של השלמה הדדית, שבמקרה הטוב יותר ובדרך כלל ,היא עובדת, היא מספקת את התלות המאוזנת והנכונה, והיא מצליחה להחזיק עם מעט תסכול את הצרכים השונים של בני הזוג. ההשלמה נעשית טובה.

ככל שהסימביוזה מספקת יותר, מרגיעה צרכים ומכילה קונפליקטים ויש לה פחות אתגרים אובייקטיבים קשים לשאת , המערכת תעמוד במשימות טוב יותר . ולא משנה בשלב זה עד כמה היא מאוזנת, ומי מן השניים נושא יותר בנטל.וכמובן מה יגידו האחרים…..

בעיות יכולות להיווצר כבר בתחילת הזוגיות ובניית המשפחה עקב אי יציבות הסימביוזה כאשר הסיפוק של אחד מן השניים הוא חלקי והתסכול הוא גדול ומביא לתוקפנות , כאשר החרדות מציפות אחד מן השניים וכאשר הסימביוזה לא מספיק ״עובדת״ .

אפשר כמובן לנסות ולתאר מהי סימביוזה זוגית טובה יותר, שקטה ומספקת בחצי הראשון של החיים ,או את מקומה החשוב בצורך של המשפחה לתפקד סביב גידול הילדים ובניית התשתית הכלכלית והרגשית שלה . וכן לתאר את היכולת של הזוגיות והסימביוזה שלה להכיל ולהחזיק משברים, לחצים מצוקות ובעיות בלתי צפויות שצצות. וזה חשוב להבנת יצירת המשפחה.

אך הדבר שנרצה להתרכז בו במאמר זה הוא בצורך המתפתח של בני הזוג לשחרור מהסימביוזה  סביב תהליך ההתפתחות האישית שלהם, עם השנים, ובעיקר לקראת אמצע החיים ואחריו ,שנות הארבעים והחמישים . לבני הזוג בשלב מסוים יחד או כל אחד לחוד , צורך לצאת ולהשתחרר מאותה סימביוזה . זה עולה ולוחץ אישית וזוגית בתהליך שנקרא לו: תהליך האינדיבידואציה שלהם!

התהליך של להיעשות יותר עצמם יותר שלמים ,חופשיים ללא סימביוזות, תהליך שגורם להם לחוות כתלות מעיקה את תלות הפרטנר שלהם בהם. כביכול לא הם אלא בעיקר הפרטנר הוא התלוי. אם כי יש כאלה שחווים את המניע של עצמם כצורך להיות חפשי ובלתי תלויים בפרטנר.

בניגוד לצורך הסימביוטי בגיל הצעיר, שבו המתאהב ,המחפש את הדומה והמשלים, הוא עדיין חסר הביטחון ומוצף בצורך הרגשי שלו בהישענותו או לחילופין זה שיש לו כביכול ביטחון וצריך בהישענות עליו ,לקראת אמצע החיים, אנשים מתפתחים ,מקבלים ביטחון רגשי, יציבות כלכלית ,חיזוק אישי דרך ההורות, בעזרת המקצוע החוויה הרגשית הזוגית המחזקת ועוד ,וצרכיהם משתנים.

באמצע החיים הם פחות זקוקים לסימביוזה, פחות צריכים החזקה ,היצמדות ,פחות השלמות רגשיות או השענות אחרים עליהם ומחפשים יותר להיות עצמם וחופשיים יותר. פחות להיות בתפקיד או למלא פונקציה עבור האחר ,פחות להיות מופעל על ידי האחר פחות לרצות וכו' ולהיות יותר אמתיים.

החיפוש להיות עצמם שהולך וגדל באמצע החיים ולעיתים ממש פורץ ומשתלט ,הוא אינו מתגלה באופן סימטרי בו זמנית אצל בני הזוג . האחד בוער לו , הוא בשל ורוצה להיות עצמו כבר עכשיו והיא עדיין לא, היא מחפשת זאת עכשיו מיד ולא תמיד במודע ובביקורת עצמית  ,והוא מגיב לחיפושים הללו בתחושת נטישה! הוא דוחף והיא נלחצת ונכנסת למשבר דיכאוני : חוסר הסימטריות, וחוסר היכולת לעשות זאת במודעות עצמית  , בהתחשבות ובהבנת הצד השני ,מוביל לעיתים לזעזועים קשים בסימביוזה ולתגובות קיצוניות של אחד מבני הזוג, דבר המקרין משבר על המשפחה כולה .

אנו נטען, כי כמו שהצורך הסימביוטי הסוחף את הנפש בחצי הראשון של החיים ובתחילת הזוגיות הוביל לזוגיות ,כך הצורך לצאת ,להשתחרר ולהיות עצמך ללא סימביוזה נעשה חשוב ולעיתים משגע בחצי השני!

אך כמו שהצורך הסימביוטי, ההשלכות וההתאהבות ,לא אפשרו למודעות מקום ,כך גם הצורך להשתחרר, לצאת לעצמאות ולעצמיות מתוך הסימביוזה הזוגית אינו מודע ברובו או בגלל הגנות או בגלל חוסר מודעות פונקציונאלית אחרת.

בדרך כלל כשזה מגיע ולראשון מבין השניים ,מתעוררת תחושה כללית שאין לו סבלנות לתלות ולסימביוזה , הוא חש רצון עצום לשנות ,לעיתים צורך לברוח ,לפתח קשר חדש, לנסות קשרים אחרים עם בן זוג מסוג אחר\אחרת , לעיתים עם המון נטייה לאקטינג-אאוט (לעשות למשל פעולה של בגידה או התאהבות חדשה בלי להבין ) ובכלל נטייה לפעול ללא הבנה וללא סבלנות . התחושה של הלוחץ לשינוי שהיא או הוא כבר לא מתאימים לי ואני חייב לשנות . הרוצה לשנות גם לא מודע מספיק לתלות שלו עצמו בבן הזוג וכשזה מתחיל להתפרק הוא/היא עצמו לעיתים מפתח חרדות  . הוא/היא  מרגישים שהם נחנקים שהם מבליגים שנים ועוד ועוד וחשים לעיתים במבוי סתום .

חסרה לצד היוזם וזה הנמצא כביכול קדימה ,הבנה עמוקה למה ולשם מה הייתה כאן הסימביוזה בין השניים, מה הוא קיבל או נתן שם ,למה זה היה חשוב לו מאד לאותה תקופה ! למה הוא היה בתוך דפוס סימביוטי שכזה ! חסרה ההבנה העמוקה כיצד ומה קיבלת שם , כיצד תיקנת שם משהו בעצמך  ,מה השלמת ומה בעצם יש והיה בתחתית ובתשתית הסימביוזה הזו.  ובעיקר חסרה לדוחף לפירוק ההבנה והרגישות לאייך יוצאים מהסימביוזה הזוגית. איך עושים זאת נכון בהבנה ,באמפטיה בתמיכה הדדית ובהתחשבות .

התגובות הרגשיות בהן אנו נתקלים בדרך כלל כשאחד מנסה לצאת, להפר את החוזה ואת הכללים ,הן תגובות של פניקה, תגובות של כעס ותחושת רמייה או ניצול. תגובות של איום, שימוש באמצעים כדי להתגונן ,כדי להפחיד את הפרטנר ,לעיתים התעוררות של חרדת נטישה ,חרדת בגידה ,תחושת ניצול רמייה והתמוטטות . כל התגובות הללו נובעות מחרדה שאותה סימביוזה מתפרקת . בעוד שהסימביוזה אכן צריכה לעבור שינוי ,אך היא עוברת זעזוע וטלטלה ללא התאמה בין השניים.

מה שיכול לעזור כדי לא ליפול במלכודת הנפשית הזו ובכל זאת לעזור אחד לשני לצאת מן הסימביוזה, זוהי ההבנה שיש כאן שינוי הדדי שאנו נעשה באותו תזמון ובאותו קצב לשני בני הזוג ושהוא קשור גם למצב המשפחתי הכללי ויחסי הורים ילדים במשפחה .

פעם זוהי היא שהגיעה למבוי סתום בזוגיות  ולצורך להשתחרר מתפקיד שלקחה על עצמה, גם מתוך הצורך שלה, ובזוג אחר זה הוא שמרגיש נחנק וצריך לצאת ,לברוח ,לשנות ולהתפטר מתפקיד שלקח על עצמו ביחס אליה. פעם זו היא שנמאס לה לקחת את התפקיד של מחזיק הקשר והמכילה ופעם זה הוא שמשמש כעמוד התווך של הזוגיות ונמאס לו , אין זה משנה! הנקודה החשובה היא ההבנה, שמה שהנפש האינדיבידואלית רוצה  הוא טבעי  ונכון, אך יש להבין איך עושים זאת, איך מבינים ראשית מה  היה הקשר הזה עד היום וזאת יש להבין עם כל הערכה עם כל הכרה בהדדיות . ויש להבין מה אנחנו צריכים שנינו היום בהמשך הדרך. ו

בעיקר יש להבין כיצד נעשה זאת בהתרה נכונה, לא בפירוק פוגע ומכאיב שהוא חסר תובנה .לא בחוסר סבלנות וזריקת ההישגים המשותפים לים!

הדמות הדוחפת ליציאה מהסימביוזה הינה בדרך כלל דמות שנימאס לה והרגש הזה יכול להיות מלווה בעצמו באשמה, אשמה שרוצים להיפטר ממנה ,הוא יכול להיות מלווה בחוסר סבלנות ובלחץ על בן הזוג השני. לעיתים הדמות הדוחפת ליציאה ולשינוי אינה רואה מוצא, אינה מתייחסת כלל לעבר המשותף של הזוג ,לחלק הטוב יותר שהיה  ומה שמנחה אותה זה להיפטר, לצאת כבר. לעיתים זה יעשה בהידחפות בלתי נשלטת.

הדמות הנדחפת החוצה היא בדרך כלל ההמומה ,המאוכזבת והמרגישה נבגדת ומגיבה בכעס ,עלבון או דיכאון עד כדי פיתוח תחלואים שונים.

על בני הזוג בזוגיות שעומדת להתפרק באמצע החיים לשאול את עצמם כמה שאלות חשובות שיכולות למנוע נזקים, טעויות פגיעות הדדיות וטראומות לילדים :

(גם המטפלים בבני זוג שכאלה חייבים לשאול את השאלות הללו בטיפול במיוחד כאשר מטפלים באחד ושוכחים את השני) ) ;מהי הסימביוזה הקיימת כאן עם בן בת הזוג, על מה היא בנויה מאז ומעולם, מה היה החוזה הלא כתוב והלא מודע בינינו/ביניהם  מה קיבלתי מה נתתי ?ומה שרתה אצלי הסימביוזה.  יש להשליך פחות על האחר/האחרת . יותר להבין את הקשר ההתחלתי את השנים הצעירות יותר ומה כן נתנה אותה תלות הדדית שהייתה . מה זה שרת אצלי ,ממה נמנעתי ,מה היה חוסר הביטחון שלי שהיתי כה צריכה את התלות של הפרטנר! מה הבלטתי כנקודות החוזק .

ולגבי היום שיש צורך בהתרה למה אין לי סבלנות יותר? ממה אני רוצה להיפטר וכיצד לעשות זאת נכון? .

יש לעבוד על התלות ולדעת שהיא הדדית למרות שבעיני המתבונן היא נראית תמיד של האחר, יש להבין את התלות וכיצד לחזק את עצמי אך גם את האחר . לעיתים קרובות אם מצליחים לעבור את היציאה מהסימביוזה נכון ,הנישואים מתחדשים עוברים שינוי ונעשים נכונים יותר עצמאיים יותר ונותנים לכל אחד להיות הוא עצמו.

בסופו של דבר גם הנישואין תורמים להתפתחות ולאינדיבידואציה, וגם בהמשך האינדיבידואציה תורמת לנישואים ויוצרת תשתית טובה יותר להמשך החיים!