המיסטיקה עליה מדבר נוימן מתרחשת בכל שלב התפתחותי תוך כדי המפגש של האני האגו האנושי עם הנומינוזי (המפעים מעל האנושי) , הארכיטיפי החוץ תודעתי שמופיע בכל שלב. המפגש הוא חלק מן ההתפתחות התקינה של האני והתודעה. אך המפגש הבלתי נמנע הוא תמיד עוצמתי ומסכן את האני ויציבותו כל פעם מחדש. ועל כן, למפגש הזה הבלתי נמנע נחוצים תנאים מכילים אנושיים וחוזק אגו שכבר נוצר. נבדוק כאן מתי זה יביא להתפתחות ומתי לפסיכופתולוגיה?
נוימן אומר :היווצרותה והתפתחותה של האישיות האנושית כמו גם יצירתה
והתפתחותה של התודעה מבוססות על תהליכים מיסטיים (על פי
הגדרתנו לעיל-מפגש עם הנומן ), אשר מתרחשים בין האני כנושא התכנים האישיים
לבין התכנים הנומינוזיים (המפעימים מעבר, החוץ תודעתיים) , המצויים מעבר למרחב האישי. (האדם המיסטי 29 )[1]
בעוד פרויד שתורתו היא תורת הדחף, פיתח מודל התפתחותי לפי השלבים הפסיכו-סקסואליים של הילדות. האני ככל שמתפתח, לומד על פי פרויד להתגבר על הדחף ולשלוט בו, לעדן אותו לאור ובעזרת האני העליון (המצפון).
נוימן עוסק בתיאוריה של התפתחות הָאני והתפתחות התודעה שבה הָאני הופך יותר ויותר למרכז, ובהמשך החיים מתגלה לו הציר אני – עצמי. זהו הָאני שמעבר לחשיפתו לדמויות אנושיות מגדלות ולתרבות הסובבת אותו, הוא חשוף גם ללא מודע, לא בהכרח זה המיני וייצרי , אלא הקולקטיבי, זה המשתתף בהתפתחות. הוא חשוף לעולם ארכיטיפי ומבקר אותו באופן תמידי על פי עיקרון הצנטרוורסיה—עיקרון שעל פיו כל ארכיטיפ יופיע כגורם מסייע להתפתחות בשלב המתאים.
פרויד בהתייחסות לפתולוגיה מדבר על קיבעונות-פיקסציות, כתוצאה מסיפוק-תסכול לא מתאימים ,כאלו הפוגעים בהתפתחות האני ועומדים במרכזן של הנוירוזות. נוימן לעומתו, במקרה של סיבוך בהתפתחות, ידבר בנוסף על העולם הייצרי ועל אינטראקציה עם ההורים המגדלים גם על מפגש לא תקין עם הנומן – חוויית התפעלות ארכיטיפית המפעילה אידאליזציה התפעמות או דמוניזציה זה מה שקורה על פיו מול העולם הארכיטיפי בהקשר של הסביבה המגדלת. מתוך כך אם נוצרת הסתבכות עלולה לגרום לקומפלקס קשה ,לשיגעון, סטייה וכדומה. גם אדינגר בספרו "האגו והארכיטיפים" שם דגש על הקשר והחיבור המתמיד בין האני והארכיטיפים, אך הפתולוגיה אותה מדגיש אדינגר במיוחד עלולה להיווצר כתוצאה מניתוק וגרימת ניכור מעולם הארכיטיפים. נוימן לעומתו ידגיש את מיסטיקת התמורה ואת סכנת ההצפה או ההיסחפות לנומינוזי ללא תמורה.[2]
יונג אומר שארכיטיפים הם כמעין מערכות של נכונות לפעולה וכוללים גם דימויים ורגשות אך גם התנהגויות ומאורעות נפשיים . הוא עושה זאת בלי להתייחס למפגש של האני עם הארכיטיפים, ללא התייחסות להתפתחות כמתחילה ממצב מיסטי או כזו הנסוגה לדמוני ולא של האני המתרחב ביחס לארכיטיפים [3] הוא כן מדבר לעומת זאת על ההתפרקות לגורמים הארכיטיפיים במצבי פסיכוזה.
בפסקה ראשונה המוזכרת למעלה-התפתחותה והיווצרותה של האישיות ובניית התודה מבוססות על תהליכים מיסטיים נוימן אומר לנו כי תהליכים של מפגש עם הנומן מלווים תמידית את ההתפתחות של האישיות האנושית והתודעה . כלומר, בכל שלב של ההתפתחות הנפשית (אישיות ותודעה) יש מפגש עם ארכיטיפ מסוים מתוך העולם הארכיטיפי! והתכנים של הנומינוזי משתנים בהתאם לשלב בו נמצאת הנפש. השאלה הנשאלת מה הם המשאבים האנושיים הקיימים בסביבת האדם או בנפשו מול אלו הפנימיים המהווים טריגרים או נלווים למפגש עם הנומן . שאלה נוספת קריטית לטיב השינוי ולתמורה שיביא הינה מה עוזר לאני להביא לשינוי הטרנספורמטיבי לתוך החיים ומה יכול להוות כמכשול ולגרום לטראומה . ולחילופין מה יוכל להפריע או אפילו לגרום לדמוניזציה של הנומן לחוויה שלא רק שאינה מקדמת אלא מקבעת אימה וחרדה. כל זאת במפגש עם ארכיטיפים כמו האם הגדולה , האם ,האב ,הגיבור ,החברה, האנימה/אנימוס והעצמי באמצע החיים.
נוימן מוסיף: התהליך היצירתי מתאפיין בחוסר יכולתו של האני להיאחז
בעמדתו בתוך התודעה בלבד . תוך כדי התהליך חייב האני להתמסר
להתנסות של המפגש עם הלא–אני. בזאת מוותר האני על מציאותה
של התודעה ופונה לעולם הנחווה מתוך הניגוד בינו לבין האני. (30)
נוימן מוסיף לנו כי גם בתהליך היצירתי האדם חייב לוותר על חלק מעמדת האני הרציונאלי והמציאותי ולתת מקום לעולם הלא מודע, שאינו אני, וזה מה שמאפשר יצירה—משהו חדש שמשלב אני ולא אני. זה אומר שיצירה היא כהתפתחות ומשלבת מפגש של אני ולא מודע, ויכולה להביא לקידום טרנספורמטיבי ואולי תרפויטי של הטראומטי והדמוני.
ואולם ,אומר נוימן :לכל הצורות המיסטיות
משותפת האינטנסיביות של ההתנסות. האינטנסיביות הזו מובילה
לכך שהדחף הדינמי והמהפכני של ההתרחשות הנפשית מוציא
את האני אל מחוץ למבנה התודעתי שלו. כתוצאה מכך הנומינוזי
מופיע תמיד בתור היפוכה הגמור של התודעה.(31)
נוימן ממשיך ומסביר את עוצמתו של תהליך השינוי. ה'אני', אם זה של הילד מול הארכיטיפים הראשוניים של ההורים או האם הגדולה , המתבגר – מול הארכיטיפים של המניות הגבריות או הנשיות והנער הניצחי , אם זה המבוגר הצעיר מול האהבה ובכלל המאהב . ובגיל מבוגר שנות העשרים והשלושים עמידה שוב מול ארכיטיפ האם, האב. ויותר מאוחר באמצע החיים או האדם בחצי השני ,המכוון מול ארכיטיפ העצמי ויותר מאוחר הזקנה והמוות , כל אחד בשלב שבו נמצא, נכנס למעין רגרסיה והיקסמות או חרדה במפגש עם הארכיטיפ החדש. רגרסיה משמעותה שגם כרוכה בסיכון ובהשפעות בלתי צפויות שיכולות להביא לפתולוגיה נפשית. ניקח לדוגמה בגיל ההתבגרות: ההתאהבות הראשונה שהיא רוויית נומינוזית, ראשית זו כמעין רגרסיה היקסמות וסיכון . זוהי חוויה המעמידה בשאלה, האם הדרמה שיחווה ה'אני הרומיאו' הצעיר (Romeo-Julio) או היוליה הצעירה תביא לטרנספורמציה או לפגיעה ואולי למוות בעקבות הסערה? והעמידה מול הפאליות או הנשיות תביא לטרנספורמציה או לנסיגה ופגיעה ומתי כן ומתי לא….או בשלב שבו ארכיטיפ הילד במרכז ומביא חוויה נומינוזית של הילד הקדוש המדהים המבטיח עבור האם והאב כיצד יהפכו זאת לתמורה עבור אימהותן או אבהותם .
הנומינוזי מהווה, עבור כל תודעה וכל אני שהוא, את השונה,
״האחר המוחלט״. הוא אינו ניתן להגדרה, אלא חופשי במהותו.
הקטגוריה הפסיכולוגית של חומר אוטונומי, שאותה משייכת תורת
התסביכים אל תוכן לא מודע,
תוכן שהוא בהכרח מוזר, מפחיד עד מאוד ובלתי תלוי בעליל. יוצא מכך
שהנומינוזי מציג לאני, כל פעם מחדש, את תלותו הכמעט מוחלטת
של זה האחרון בגורם חסר הגדרה, אך שליט ועוצמתי.
הנומן מופיע תמיד במקום הנגדי, ההפוך לתודעה, ובזאת
מוכיח בעליל את חוסר היכולת לקבוע דבר–מה לגביו.
המפגש המיסטי בין האני לבין הלא–אני.(32)
על פי נוימן, החוויה של הנומינוזי זהה לחוויה של האחר המוחלט המוזר, המגיע מעולם אחר, (כביכול החוץ התודעתי), המשתלט על האני ולו לשנייה גורם לו לזעזוע טוב או רע, שאינו מיד ידוע סופו. ולא נוכל מיד לנבא את השפעתו על המשך ההתפתחות.
כאן נוימן מדגיש עבורנו את עצמותו של העולם הארכיטיפי שעלול או עשוי לייצור בתוך המפגש הבלתי נמנע עימו את הזעזוע והשינוי. יהיה זה סביב עצמתן של האם הגדולה, האב הגדול, הגיבור הנלחם באם, במפלצות וברוע או במפגש עם המין האחר ועוד… הדגש הוא מצד אחד על הכרח ההתפתחותי, אך גם על הסכנה הבלתי נמנעת ועל אפשרות התמורה. המיסטיקה, המפגש לקראת האנושיות כורך בתוכו מפגש ארכיטיפי ועל כן היקסמות, זעזוע, שינוי ולעיתים חבלה. וכאן שוב נכנסת חשיבות ההכלה האנושית, זו הנותנת לחוויה העוצמתית המרגשת והמפחידה מיכל שיביא את הצמצום האנושי הכרחי: אמא, אבא מיכל, חברה, כוחות פנימיים וחברות…
נוימן ממשיך ואומר: תוך כדי תהליך המפגש עם הנומן מתרחש שינוי. שינוי זה
מתרחש אמנם אצל מי שהנומן נגלה אליו, אבל השינוי כולל גם
את הנומן עצמו הבא מתוך העולם הארכיטיפי .
שני הקצוות של ההתרחשות הזו, שאותה אנו מכנים ״מיסטית״, כלומר האני כמו גם הלא–
אני משתנים תוך כדי התהליך שבו שני הצדדים מפוררים וממוססים את הגבולות
המבחינים ביניהם.(33)
נוימן מדגיש עבורנו שהתהליך, כמובן אם מתנהל נכון ,מביא לשינוי בשני הקצוות של ההתרחשות .מצד אחד האני המטלטל עובר שינוי אך עבור האדם גם וחווייתו עובר שינוי הנומן , שהופיע בעצמה מרגשת ומפחידה ,עובר פרסוניפיקציה ויורד לרמה אנושית יותר. ישנו תהליך של דמיון בין השניים אומר נוימן, כמו האם המיילדת את הילד מתוך הארכיטיפ ,עוזרת לייצר בו שינוי ובעצמה עוברת שינוי ובכך רואה בו ילד אמיתי . העולם הארכיטיפי הופך באופן אישי וסובייקטיבי לאמיתי . הגיבור שהיה גיבור-על מקסים ,ושייך לעולם אחר, הפך לחלק עוצמתי אמיתי בתוך האני אמיתי ,לא גרנדיוזי אינפלציוני ולא חלש ומפוחד . או עצמת ההתאהבות הראשונית ששותפה הייתה לנומן הפכה לאהבה אמיתית של בני אדם ולא לאובססיה חולנית ולא מצד שני לסכנת רגרסיה מסוכנת לאם הגדולה….
נוימן אומר: מהבחינה הזו אפשר לומר כי
מקומו של הנומינוזי העל–אישי הוא באדם ורק בו, כיוון שהאדם
משמש מקום המפגש המיסטי בין האני לבין הלא–אני. (34)
נוימן מדגיש כי האדם עצמו הוא מקום המפגש, המכל. בכך רומז נוימן כי צריך עצמת אני ותודעה אנושית מסביב לאדם המתפתח עם החוויה המיסטית. זאת כדי שהמפגש יהפוך לחוויה טרנספורמטיבית לחיים. האנושיות, מבחוץ ומבפנים, היא זו שמכילה את המפגש ומאפשרת לו להיות אפקטיבי וטרנספורמטיבי. הפתולוגיה שעלולה להיווצר כאשר תהליכים כה עוצמתיים מתנהלים ללא מיכל אנושי כמו הורה, אב, חברה, יחסים חיוביים וקרקע בעולם, ועוד… ולהפך, לעיתים כאשר המיכל הכוונה כלא אנושי, קיים כמנוגד, שלילי ופוגעני, הוא עלול להוביל לדמוניזציה וחרדה.
כאשר הדמויות האנושיות שליליות, המפגש העוצמתי עלול להפוך לדמוני, מחבל ומביא לשינוי רגרסיבי שלילי, אולי בלתי הפיך, שיכול להפוך לחלק מהמבנה האישיותי.
בכל שלב, ללא סביבה אנושית מכילה פוגענית או חסרה, עלולה להיות פגיעה עוצמתית כאשר בבסיס המפגש עם האדם העוצמתי שהיה אמור להביא לתמורה.
נוימן מוסיף: מציאותו של המפגש הזה היא אחד מן התנאים הבסיסיים של הקיום האנושי.
לאחר שהגדרנו את תהליך המפגש והשינוי של האני והלא–אני
כתהליך מיסטי, אפשר לומר כי הקטגוריה המיסטית היא קטגוריה
יסודית של צורות ההתנסות האנושיות.(35)
נוימן נותן למפגש של האני עם העולם הארכיטיפי דרגה של תנאי בסיסי של הקיום האנושי! כלומר, הוא טבוע בנפש האנושית ובדרך התפתחותה ובהתפתחות התודעה, התנאי של מפגש עם הלא אני. לא מספיק המפגשים והיחסים עם הסביבה המגוננת, גם הפנים הנפשיים והחוויות של המפגש עם הארכיטיפים הם חלק מהעניין. שלא כמו בתיאוריה הפסיכואנליטית שבה האני מתפתח דרך סובלימציה של דחפים, יצרים ויצירת מבנה ה-אני והאני העליון מתוך אינטראקציה עם הסביבה, או כדי ליצור יחסי אובייקט, כאן המפגש עם הלא-אני, עולם ארכאי וארכיטיפי, מודגש כחלק מההתפתחות. הלא מודע והעל-מודע נמצאים כל הזמן כחלק מהתהליך ההתפתחותי. לכן נוימן מנרמל את המפגש הזה וטוען שהוא חלק מההתנסות האנושית יישאר ברפרטואר החווייתי.
אך נחזור לשאלה מה קורה במצבים שבהם ההתרחשות מקבלת צורה לא נורמלית, טראומטית, דמונית והעניינים מתגלגלים למקום של הפרעה. זוהי כמעין טרנספורמציה שלילית, התפרקות שתהווה חלק ממשנת הפסיכופתולוגיה. נוכל לדייק את המפגש הבעייתי עם אותו ארכיטיפ הנומן לפי שלב התפתחותי זה או אחר. כאשר ההורה או הסביבה לא רק שלא תווכו נכון את הנומן ועזרו בהכלתו, אלא גרמו נזק.
לדוגמה, בשלב שבו הגיבור נלחם באם הנוראה, המפגש הנומינוזי יכול להביא לאינפלציה, אסון ולהתפתחות של הפרעה נרקיסיסטית אם האני לא יקבל סביבה אנושית מכילה ונותנת נראות – מראה או מחברת את הנער לעצמו מתוך הכלה. או במפגש ראשוני נומינוזי עם המיניות, שמעלה חוויות עוצמתיות, ובמקום סביבה אנושית מכילה ומסבירה, היה מלווה בייסורי מצפון אימתניים, מענישים ,ניצול מיני גברי או נשי תוך ההיקסמות , או מפגשים היוצרים טראומה דמונית לגבי המיניות או המין השני. או במפגש הנומינוזי תוך השלכת האנימה או האנימוס במצב של התאהבות הראשונה שהייתה פגיעה ואפיו עד ניסיון התאבדות שלעיתים בלתי הפיך. או מפגשים בחצי השני של החיים, המפגש הנומינוזי עם היבטים של העצמי ועוצמתו. למצוא את דרכי בכת, בחזרה בלתי בשלה בתשובה או יציאה מרדנית בשאלה. כלומר להיקלע למצב שיכול לזרוק את האדם לכת פוגענית או לדתיות קיצונית.
הדיוק בסוג המפגש הבעייתי עם הנומן ובאיזה בשלב ההתפתחותי שנעשה ,ייתן לנו אינדיקציה והבנה עמוקה לגבי הפסיכופתולוגיה שנוצרה…
נוימן אומר: בכל מקרה של מפגש עם הנומינוזי מוקף האני בזרועותיו של
הלא–אני. לכידה זו מובילה בהכרח למהפך ולשינוי באישיות. אותו
שינוי באישיות יכול להיות אחיזה רגעית של הלא–אני באני, אבל
הוא גם יכול להיות מהפך ממושך. השינוי יכול להתרחש בדומה
לתהליך מסודר, אך הוא גם יכול לשנות או להרוס את מבנה
האישיות באופן מפתיע, הנראה כפריצה כאוטית וחסרת כיוון.
השינוי יכול להופיע כחוויה דתית, כחוויית אהבה, כתהליך אמנותי
ויצירתי, כרעיון או כשיגעון. בכל מצב שבו מופיע היסוד המיסטי,
מתערער מצבו היציב לכאורה של העולם הסובב את האני. באירוע
כזה מבהיק לרגע העולם הנסתר, עולם הרקע הדינמי, אשר משתנה
תדיר.(36)
נוימן נותן לנו להבין גם את העוצמה ההרסנית והמערערת שטמונה במפגש עם הנומן. המצב של האני המוקף בלא אני, המתמסר ומחובק על ידי, מסמל את הסכנה שבמפגש. נוימן מרמז כי התהליך יכול להיות דומה למשהו מסודר, אולי מוכל ומפוקח, ולא כאוטי, אבל השינוי הלא מסודר והלא מתווך יכול להיות כשיגעון. ההצצה לנסתר – לכאורה מיסטי, ולו כרגע, ככזה, לעיתים קרובות, היא נגיעה שהקריטית להמשך התפתחות תקינה של האדם.
תהליך התפתחותה של האנושות מתקדם, כפי שכבר אמרנו,
לעבר הרחבת התודעה וחיזוק האני. אולם התפתחות זו נשענת על
התופעה המיסטית, כלומר: על התהליך היצירתי, שבו האני נפגש
עם הלא–אני ומשתנה בעקבות זאת. הסינתזה של התנועה הכפולה
הזו מצויה בשיוכה של התפתחות התודעה להיסטוריית התפתחותן
של התבניות שבהן הנומינוזי מופיע.
כל התנסות בנומינוזי מובילה, בד בבד עם השתחררותו של
האני מכבלי התודעה, להתקרבות למצב הבראשיתי ולפיכך גם
לדפוס של התנסות חלקית בעצמי.
נוימן מזכיר לנו כי התפתחות התודעה האנושית הכללית מקבילה להתפתחות של האדם הפרטי, ותמיד כאשר ניפגש בנומן, הוא בסכנה של חזרה למצב בראשיתי. סכנת הרגרסיה תמיד קיימת.
מה זה אומר לנו על הסכנה של השינוי הלא תקין, הפתולוגי במקום התווספות לתודעה ליצירת העצמי או לגילוי? אנו עדים לפסיכופתולוגיה מתפתחת סביב השלב שבו נמצא הילד, הנער או המבוגר.
כאשר אנו בוחנים את מסלול החיים של האישיות החל
בלידה וכלה במוות, ממצב ההכלה הגמורה בתוך הלא–מודע
ועד לאינטגרציה המתרחשת בשלב הסופי, מתברר לנו שבמהלך
השינויים שלה חוצה האישיות אזורים ארכיטיפיים שהשפעתם
מתגלה בחלוקת החיים לפרקים טבעיים. המסלול ה-כמו–שמשי של
האני, העולה מנקודת המזרח ונופל אל נקודת המערב, חוצה —
בהתאם לחוקי הטבע — חלק מסוים של הרקיע הארכיטיפי, המצוי
בתוך הלא–מודע הקולקטיבי. ואולם המערכת הפסיכו-קוסמית,
שדרכה עובר האני המשתנה, הנה רחבת ידיים וגדולה יותר מאותו
רקיע. מעל ומחוץ לרקיע של הדימויים הארכיטיפיים נמצא המרחב
האורובורי, המרחב הקדם–צורני של הפלרומה חסרת הצורה. במרחב
זה מצויים הערפילים הקוסמיים של האלוהות, אשר ממלאים
את העולם הפנימי והנפשי של האנתרופוס. שם הם מהווים את
הנומינוזי הלא מוגדר, את הריק האלוהי.
השלב הראשוני בתוך מסלול ההתפתחות – האורובורי של הינקות אומר נוימן, הוא קדם-צורני, הוא הכוליות הבלתי מאובחנת; הכול אחד, והאדם הוא חלק מתוך השלם חסר הצורה. חוויית האחדות הראשונית הזו, שהיא נומינוזית במהותה, חשובה שתהפוך תוך תווך אנושי לחלק חיובי בסיסי של האדם עם היקום. משם יבוא לאדם הבטחון הבסיסי באחדות עם העולם.
אך חשוב שהשינוי, התמרור החיובי שבו טמון היסוד האורבורי הופך לתחושת ביטחון ריגשי בסיסי, יתורגם על ידי האם הפרסונלית או מי שמשמש אותה, המחבקת את הילד בתוך ההיריון החוץ ריחמי ולא, החוויה יכולה להיות תחושת אובדן קטסרופאלית של סוף העולם, כליה… שתישאר עם ה'אני' בהמשך דרכו בפרקים בהם יחוש סכנה.
המפגש המיסטי בין האני לבין הלא–אני נוצר בעקבות פריצתו
של היסוד האורובורי–פלרומטי לתוך מרחב שבו נמצאים החיים
האנושיים. בניסוח מהופך ניתן לומר, כי בכל מקום שבו מתרחשת
תופעה מיסטית, מבקיע האני את דרכו מבעד לשמים הארכיטיפיים
עד הגיעו לספֶרת הקיום האורובורית–פלרומטית.
והאני המתפתח אומר נוימן עם הבסיס הזה, נודד בהתפתחותו בתוך השמיים הארכיטיפים ובכל נקודה במסע פוגש בארכיטיפ אחר אשר ירחיבו בהתפתחות, אך יצמצמו לתקינות באישיות בתוך החיים. זאת ועוד, בכל שלב תישאר הטבעה מיסטית שתלווה את האדם באופנות מסוימות שתישאר עימו גם כחוויה מיסטית. אך אם ההתפתחות תלווה בטראומה, אותה נקודה מיסטית עלולה ללוות גם בשיגעון. ובכל סכנה יש חשש שיחוש האדם קטסטרופה וסופיות העולם…
אמירתנו הקודמת, כי האדם הוא ״הומו מיסטיקוס״ במהותו,
מתייחסת לכך שההתפתחות הטבעית משלב לשלב, על המפגשים
הארכיטיפיים הכלולים בה, מטביעה חותם מיסטי בהתפתחות
הפנימית של כל אדם, גם אם הלה אינו מודע לכך. השפעה זו
באה לידי ביטוי במספר לא מבוטל של משברי תמורה באישיות.
משברים אלו תואמים למשברים המתרחשים באורגניזם האנושי,
והופעתם נקבעת על ידי התערבות סדרתית של אברים נפשיים,
כלומר של ארכיטיפים.
הבסיס הארכיטיפי של האורובורוס מאד משמעותי וקריטי להיווצרות השינויים הבאים של מפגשים עם העולם הארכיטיפי . כדי להיכנס למפגשים חדשים ומתקדמים עם הנומן האדם חייב להיות מספיק חזק ועמיד אחרת ייפול בקלות למיסטיקה אורובורית בסיסית אך פרימיטיבית. ההימשכות לכתות ,לטכסים מוזרים ומיסטיים או למשיחיות שקרית ,קשורה עם בעייתיות עם השלב הזה.
כאשר האני, שעבר את השינוי, יוצא מן ההתנסות המיסטית
ושב אל מרחב החיים האנושיים, ניתן לדבר על מיסטיקה של
תמורה בתוך העולם האנושי. אבל כאשר האני נקרע מתוך מרחב
החיים האנושיים ומנותק ממנו, או כאשר הוא מתנכר לו או שואף
להתרחק ממנו, הרי אז מדובר במיסטיקה ניהיליסטית–אורובורית.
לפיכך, התנהלותו של האני לאחַר ההתנסות המיסטית שלו הנה
בעלת השפעה מכרעת על כיוון ההתפתחות. מיסטיקאי אשר עובר
את כל השלבים בדרך של האינטרוברסיה המיסטית עד לנקודת
הריק, אך חוזר מנקודה זו בגישה יצירתית המחייבת ומאשרת את
העולם האנושי, משתייך לקטגוריה של מיסטיקת התמורה בתוך
העולם.
נוימן מזהיר מפני פתולוגיה של מיסטיקה אורובורית (ינקותית) שאינה מובילה לשינוי – תוצאה בתוך החיים עצמם ובעצם מדבר כאן על מיסטיקה במבנה של פסיכופתולוגיה.
למעשה בכל אחד מן השלבים ההתפתחותיים יכולה להתפתח כמעין מיסטיקה או לעיתים אידיאולוגיה המסתירה מאחוריה פתולוגיה נפשית הנסחבת משלב כלשהו לא פתור.
הגיבור לא ילחם את מלחמתו אלא עלול להצטרף לחבורת צעירים מרדנים אנטי סוציאליים הנלחמים בממסד או בחברה ללא מטרה אישית ברורה, תוך שימוש בכוח שלא יביא לתמורה אישית.
או נראה פולחן של מיניות ואהבה עם נופך מיסטי ( בעולם העתיק קדשות ובשנות השישים אהבה חופשית ) כאשר ההתפתחות האישית אינה קיימת ואינה מביאה לטרנספורמציה של אנימה או אנימוס….
בשנים מאז החצי השני וציפייה למפגש עם העצמי, האדם יכול לגלוש או להתדרדר להתחברות וחיפוש ברמה הקולקטיבית, הדתית, הרוחנית, המיסטית, ובעיקר מרחיקה אותו מעצמו ומחייו האמיתיים. מתפתחת כמעין פתולוגיה, אשר המיסטיקה והחיבור לנומן למעשה מרחיקים את האדם מעצמו ומאינדיבידואציה, והנומן הופך להיות קולקטיבי, דמוני ולא אישי… זהו תהליך שאינו משרת את החיים, ובוודאי לא את החיים האישיים, שמהם תגיע מיסטיקה מפותחת יותר.
המיסטיקאי האורובורי ניצב — כמובן, בלי שידע זאת — תחת
השפעתו המכרעת של אותו ארכיטיפ בדיוק שמפניו הוא ירא ושממנו
הוא מבקש להסתייג, הלוא הוא הארכיטיפ של האם האיומה. לא
נוכל לפרט כאן את הפנומנולוגיה המאפיינת את המצב הזה, ואולם
יש לציין כי דווקא האופי הטורף, המפרק, המחליש והמרושע עד
כדי שטניות, שאותו משליך המיסטיקאי האורובורי על טבע העולם
(שמשום כך הופך, כמובן, לנשי במהותו), הוא מה שמכריע ומשתלט
על המיסטיקאי מבפנים. פנייתו של המיסטיקאי למראית עין אל
אלוהות כלשהי כמו גם הסתייגותו מן העולם הן למעשה ביטויים
לקיבעונו של המיסטיקאי במצב הראשוני. מאחורי העוינות שלו
כלפי העולם מתגלה בפנינו הסירוס המבוצע על ידי האם הגדולה;
מפני הסירוס הוא מפחד ומבקש לברוח, אך זהו בדיוק הגורם אשר
כבר אחז בו מבפנים.
שוב ושוב מזכיר לנו נוימן כי מיסטיקה הינה תהליך שבו המפגש עם הנומן -הארכיטיפי יוצר תמורה עבור החיים והאינדיבידואציה ולא אנו עלולים להיות ברגרסיה לתחום האם הגדולה והאיומה . הסכנה של המפגש עם הנומן תמיד יארוב לנו עם הנפש לא מספיק חזקה ומודעת. הרגרסיה אל האם הגדולה שעליה פחות מדבר יונג מודגשת על ידי נוימן שמבין את סכנתה!
אנו יכולים להבין ביתר עומק את הפתולוגיות האישיות, החברתיות והתרבותיות כשנזהה את המפגש השיקרי, הדמוני או המפחיד עם הנפש והאגו שנבלעים, נסחפים, מוצפים או מתפרקים מולו. התפרקויות פסיכוטיות, הצפות והיסחפות בולענית.
הפסיכופתולוגיה יכולה לקבל ממד נוסף כאשר נבין את המפגש הבעייתי עם הנומן, מפגש שנועד להביא להתפתחות אך מוביל לרגרסיה לדמוניזציה או להתפרקות.
ההתנסות בנומינוזי היא תמיד התנסות בעצמי, כלומר" בקול
פנימי״, והיא מביאה עמה התגלות מחודשת. על כן מגיע האני,
האחוז על ידי התנסות זו, בהכרח למצב המנוגד לדוֹגמה ולרשויות
של התודעה השולטות עד אותו רגע. מעצם מהותה, מנוגדת
ההתנסות המיסטית והיצירתית למוסר השולט במצפון התרבותי,
לדת השלטת ולתוכני התודעה המרכיבים את הקנון התרבותי.
בפועל לא מתרחק האני האנושי, הרע, מן העצמי האלוהי, כי אם
להיפך: העצמי מותיר את האני האנושי לבדו. כאן חשוב להזכיר
את פרשנותו של הבעל שם טוב לפסוק ״את האלוהים התהלך נוח״
[בר׳ ו ט], שעליו הוא אומר: ״על כן ידע נוח, כאשר התרחק ממנו
האב [כלומר האלוהים]: אין זאת אלא על מנת שאלמד ללכת".2
[1] נוימן האדם המיסטי הוצאת רסלינג 2006 תרגום יואב ספיר ,עריכה מדעית אבי באומן
[2] Edinger: The Ego and the Archetypes
[3] Jung CW8, Para277