כמו בכל טיפול פיזי, רפואי גופני ,המצריך מפגש בלתי נמנע עם כאב כך גם הטיפול הנפשי הכרוך בפתיחתם של הבעיות האישיות, הסרת המגננות ,התבוננות, ויתורים מכאיבים הטיפול עצמו יביא לכאב נפשי הכרחי שהוא זמני, מצוקתי סימפטומטי ובלתי נמנע ואפילו חלק מן הטיפול .
כמו בכל טיפול גם בטיפול הנפשי יש ניסיון ליצור בעזרת המטפל ויחסו האישי ,האמפטי, סביבה מתאימה ומאפשרת לפתיחת הנפש, תוך ויתור על ההגנות ויצירת התבוננות, ניתוח וריפוי . אך היכולת לאלחש את כאבו של המטופל לעיתים אינה אפשרית וגם אינה רצויה .ועל המטופל להיות אמיץ, מוכן ומעז גם לחוש כאב, חרדה או דכדוך מסוים ואפילו סוג של אבל ואובדן תוך התהליך הטיפולי.
מסיבות אלו של פחד מכאב, אנשים רבים נמנעים מלטפל בעצמם, להתבונן בעצמם, לפתוח את פצעי הנפש שלהם לשם ריפוים. ואפילו לעיתים קרובות נראה חוסר פנייה לטיפול, הפסקת הטיפול או חוסר היכולת להעמקה בתהליך. זוהי שטחיות הנגרמת בגלל אותה סיבה של פחד והימנעות מלכאוב.
במאמר זה נרצה להצביע ולתאר את אותה הימנעות ,על דרכיה השונות ואפילו המתוחכמות, להציג ולהבהיר, כמה מן המחירים שמשלם האדם דווקא בגלל אותו פחד מכאב. נראה עד כמה מפסיד האדם מן ההשקעה בטיפוח ההימנעות וההסתרה שיוצר , הסתרה גם מעצמו . נצביע כאן אם כך, גם על האובדן לעיתים וההפסד הגדול שיש בגלל אותה הימנעות הנובעת מאותו חשש מכאב .
הפצע הוא הרחם אומר ג. הילמן :ככל שתיתן לו מקום ,תתבונן בו תיכנס לתוכו ,תרגיש ותבין אותו ,אזי הנפש ,הנשמה והרוח ייתרחבו ,יצמח משהו חדש . פתיחת הפצע לשם התרחבות, גדילה, צמיחה והתחברות כחלק מטיפול, כואבת אך היא טובה יותר עבור עצמי השלם ,היא גם תשרת את היכולת להיות יותר חופשי בהמשך ולכן היא חלק מאמנת הפסיכותרפיה .
כלי ההתבוננות הטיפוליים ,ההכלה העצמית, הניתוח והחוויה הרגשית, נחוצים כמובן בתהליך, אך הנכונות לכאוב, לפגוש באמיתות פנימיות ,לוותר על ההיבריס, להיווכח בצל הפנימי שלעיתים קשה לקבל, גורמים לכאב גדול. הצורך ליצור הבחנה במה שאפשר ואי אפשר יהיה לרפא ולשנות , ההכרח לחוות בורות שחורים, חסכים, רגישויות, להכיר במגבלות, בנחיתות וגם בנכויות, מאד מרכזיים ומכאיבים בתהליך הטיפול.כל אלו תכנים קשים ביותר לעיכול בתהליך הפסיכותרפיה.
נזכור שגם האדם הרגיל, הנורמטיבי וגם זה היותר סובל נפשית ,בדרך כלל פיתחו הגנות, דפוסי התמודדות והישרדות, הצדקות עצמיות , ונרטיבים מדומיינים, לעיתים הנם מאמינים בתיאוריות שונות המכסות על בעיותיהם ואפילו נראה שצצות לאדם אידיאולוגיות שונות שפותחו כדי להגן על עצמם,לכסות על המקומות הפגועים ,על הכאבים ועל מה שמכונה פתולוגיה .
נצא מנקודת מבט שההגנות ודפוסי ההתמודדות שהאדם במודע או שלא במודע בנה לעצמו הכרחיים כנגד הכאב עד רמה מסוימת ואפילו חיוניים לאיזון הנפשי ,אך יש להן מחיר ולעיתים הופכים לבעייה חדשה בפני עצמה:אובססיביות ,ביקורתיות יתר, הידבקות לאמונות,כתות, וחיפוש תחליפים מטשטשים כמו סמים אלכוהול ועוד .
והנה מגיע זמן של הצורך בטיפול ופנייה , זמן בו המערכת אינה "עובדת" יותר, או זקוקה לשינוי ,התפתחות או התחדשות והאדם הנמצא במצוקה ומפתח סימפטומים שונים, נכנס למשברים, או פנימיים עם עצמו או נמצא במשבר שאת סיבותיו משליך על בני זוג ,סביבתו הקרובה והרחוקה ואפילו החברתית הקולקטיבית.
כשאדם מגיע להחלטה על טיפול, הוא במצוקה ,הוא סובל והוא מגיע למצב שבו נדרשת ממנו איזו נכונות להודות במצוקה ולפתוח את נפשו ,לברר את דפוסי ההתנהגות שלו ,את החרדות הדיכאון,התסביכים ,הפצעים,ובהכרח גם הסודות והדברים הנסתרים גם מעיניו או שהזניח .
הוא נכון אולי לעשות זאת בתהליך שיש בו ויתור ויש בו נכונות לעמוד מול אמיתות , לצאת למסע ולהתמודד עם דברים נסתרים ובלתי ידועים ולא מודעים שיפגוש בדרך. .ניראה שיש לו גם איזו נכונות לעמוד מול כאב נפשי על סוגיו השונים , כאב אשר ממנו, בעזרת שכבת ההגנות ,האדם בדרך כלל נמנע.
צורות ההגנה וההימנעות שנוצרו בנפשו של האדם יצרו לעיתים קרובות הסתרה של האדם את עצמו מעצמו ,לעתים הוא יעזר בפיתוח אידיאולוגיה יפה ומרשימה,לעיתים בביקורתיות יתר או פרפקציוניזם ועשייה כפייתית המכסה את העיוותים , הסודות או הכאב..
לעיתים ההתגוננות הינה דרך השלכה על אחרים והחצנה ,הסרת הכאב מעל האדם והסתרת עצמי , ראיית פגמים ובעיות בעיקר אצל אחרים.
לעיתים ההגנה מתחושת הכאב היא עד כדי ניתוק טוטאלי של האדם מעצמו . פעמים רבות מתוך הצורך בניתוק מתחושת כאב , יחייה האדם חיים חסרי רגש, ללא חוויה , או במעורבות חלקית . הוא עלול להכנס למצב של לחשוב את החיים ויהיה מאד חלקי ביכולת להרגיש את חיים ואפילו לחיות ברובוטיות מסוימת.
הגילויים ההגנתיים יכולים להופיע במציאת ההצדקה, ההשלכה על אחרים ,הניתוק .העוות או בפיתוח אידיאולוגית תיאורטית ,לעיתים פסאודו-דתית ששומרת על האדם אך מונעת ממנו לחיות את חייו בצורה אמיתית ושלימה .
הניתוק הרגשי מתוך הפחד וההימנעות מכאב ,עלולה לנתק את האדם מלהגיע לחיבור והבנה של העצמי השלם שלו ותקטע את חייו מחוויה של קבלה ונתינה אמיתיות. הפחד מכאב משאיר אותו באופן תמידי של הישרדות, של כאילו ,ביקורת על כל העולם ולעיתים בתחושת בדידות ופער בין פנים וחוץ .
אך הפחד מהכאב ללא השתחררות ממנו יכול להמשיך גם בטיפול ולעכב או לתקוע את התהליך.
האופנים בהם הקושי לגעת בכאב יתבטאו בטיפול, יכולים להיות מגוונים ושונים: לעיתים זה יבוא תוך קושי לדבר ולהעלות נושאים מסוימים, הרגשה שהטיפול הולך לכיוונים קשים מדי, בעייתיים: ״חשבתי שהטיפול יעשה לי טוב, או למה פתחתי את זה״ ,ביטויים כמו "אז מה אני אכנס לנושא הזה עכשיו ,מה עוד פעם חיטוט בפצע ,לא מאמין בחיטוט , עוד פעם לדבר, לכאוב לגלות טראומות״ ועוד…פעמים רבות המעצור בטיפול יתפתח בגלל אותו פחד ורתיעה מכאב,למשל : להכיר בכמה קינאה יש לי כלפי האחרים וכמה אני מכסה זאת בביקורת, בציניות, . בגלל הקושי לוותר על מה שפיתח האדם במה שהאמין, שכנע את עצמו או הציג כלפי העולם!
הפחד מן הכאב המתלווה לטיפול תוך הכרה באמיתות הפנימיות הופך לבעיה הטיפולית וסביב אותו פחד מתפתחת לעיתים גם הסתבכות ביחסים עם המטפל, התקפות על צורת הטיפול או אידיאולוגיה על מה צריך במקום הטיפול!
המטופל בחלק נכבד מהמצבים הללו אננו מודע עד כמה מפחד מלכאוב עד כמה העמקה מכאיבה לו ועד כמה הוא נימנע . המטפל חייב גם להבין את הפחד וההימנעות מכאב,עליו להיות רגיש ולטפל בבעיה עד כמה שאפשר, להקל ,לתמוך ועם זאת לא לשתף פעולה עם הפחד מהכאב ולא לנסות לעקוף אותו או לשתף פעולה עם המטופל העוקף.
יש להבין כי הכאב הוא חלק מהריפוי והיכולת להרגיש, לעבד רגשית,להתאבל יהיו חלק מן התרופה שתביא לרגשות חדשים .
לסיכום ניתן לומר כי הפחד וההימנעות מכאב מעכבים את הריפוי ,ההתפתחות והחיבור לחוויה הטיפולית המרפאה . האילחוש הפנימי יכול לעכב ואף למנוע מהאדם להרגיש את העצמי שלו ,את חוויית החיים ואת האפשרות לריפוי של הפגיעות והפצע הנפשי ,הטראומה . ההימנעות מכאב מעלה את המגננות מקבעת אותן ומנתקת את האדם מעצמו ומהאוטנטיות שלו . ניתן לומר שהטיפול דורש גם העזה גם נכונות לכאוב וגם הכרה בכך שהכאב האובדן והאבל הם חלק מהתפתחות ושינוי.
