מטרת המאמר שלי שנכתב בשנתת 2003 ,הייתה להעמיק את הבנתנו על טבעו של הרוע האנושי, המאבק נגדו, והסכנה שבנפילה לרשת שלו, הן ברמה האישית והן ברמה הקולקטיבית הישראלית בתקופה ההיא ובכלל.
לכן, אתייחס לרמות שונות בהן אנו מתמודדים עם הרוע, מהרמה הקולקטיבית-חברתית-פוליטית, במקרה זה, המדינה שבה אני חי, ועד לרמה האישית, שמשתנה בתהליך האינדיבידואציה, ושתלווה אותנו לאורך כל המאמר. מתחת לכל זה נמצאת הרמה הארכיטיפית שאציג דרך סיפורים מיתולוגיים, במיוחד אלה שקשורים למאבק הגיבור נגד המפלצת. ננסה לראות, דרך סיפור הגיבור והסיפור המשלים של המפלצת, מה ניתן ללמוד על טבעו של הרוע, הדרכים שבהן אנו מתמודדים אתו בעולם החיצון, וכיצד אנו מתמודדים עם עצמנו בעולם הפנימי. באילו דרכים יכולים סיפורי הגיבורים הללו לעזור לנו לגבש את תפיסת עולמנו ולשמר את האנושות במאבקנו להיות יחידים, הן כבני אדם והן כמטפלים.
נתחיל בשאלה: למה מיתולוגיה?
כולנו יודעים שכאשר יונג מדבר על ידע הנשמה והבנתה, עד ל"סודות האלוהיים" שלה,[1] הוא מתכוון שהרחבת התודעה דורשת לא רק כלים מדעיים ורציונליים, אלא גם פתיחות מקסימלית למיתוסים ולסיפורים ארכיטיפיים המספרים את סיפור ההתפתחות הארוכה והמתפתלת של הנשמה האנושית.
בסיפורים המיתולוגיים הללו, מסע הגיבור הוא מרכזי להתפתחות נשמת האדם, והמאבק של הגיבור עם המפלצת או הדרקון הוא שיא המסע.
בסקירת הסיפורים המיתולוגיים של גיבורים ומאבקיהם, אנו מגלים שיש להם משימות שונות. חלקם דורשים מהגיבור להילחם בבעלי חיים, כמו האריה, השור, האיילה או החזיר, כאשר משימתו היא להתגבר, לשעבד או להקריב את החיה לאחד האלים. במשימות אלו, הגיבור, שמסמל את האגו האנושי עבורנו, חייב לפתח את הכוח לרסן ולתת-מודעות. הוא חייב לדעת כיצד לנצל את כוח החיה למטרות גבוהות יותר. אבל כשהגיבור נלחם במפלצות חצי-חייתיות וחצי אנושיות, או באלה שנוצרו כשילובים של חיות שאינן קיימות בעולם האמיתי, כמו הספינקס, הכלב קרברוס, המינוטאור, ההידרה או המדוזה, זהו קרב בעל משמעות שונה במהותו. היצורים המיתולוגיים הללו מסמלים את הסיבוך, העיוות, המוטציה של הנפש. הם אינם מסמלים את האנרגיה האינסטינקטיבית הגולמית והלא מובנית, אלא את עיוות הנפש, שחלקים ממנה מעוותים בגלל פגיעה, הרס או דיכוי, והפכו ליצורים רעים שהורגים חלקים מהנשמה, בולעים וטורפים אחרים, ולכן הם רעילים ומסוכנים. המאבק נגד כוחות הרסניים כאלה לא ייפתר על ידי גיוס כוחות האגו למטרות סובלימציה בלבד, כי אלו אינם כוחות אינסטינקטיביים פשוטים. נדרשות תכונות נוספות, כמו יכולת ריפוי, גישה טרנספורמטיבית, ואומץ ונחישות. לכן, התמודדות עם יצורים מעוותים כאלה דורשת גישה מורכבת ומורכבת כלפי אחרים, ובוודאי כלפי אלה שבתוכנו. עלינו לפעול מתוך שילוב של תכונות שהן בו זמנית עלומות, מתוחכמות ואינסטינקטיביות. היצורים המפלצתיים האלה יכולים לסמל בראש ובראשונה את כוחות הצל או את הקומפלקסים שפורצים ממנו בתוכנו ולעיתים קרובות מוקרנים על הסביבה שלנו. לעיתים הם גם מבטאים כוחות חיצוניים הפועלים נגדנו בסביבה הקרובה, כמו אלו של דמויות משפחתיות – הורים ואחים. אך הם עשויים גם לסמל כוחות אמיתיים ומוחשיים שמופיעים בסביבתנו המורחבת, כמו כוחות אפלים הנובעים מהאומה שלנו או משכנינו, אויבינו קרובים או רחוקים.
אני בא אל המאמר מארץ ואזור שתמיד ובמיוחד בימינו, הם מרוביי ומלאי אירועים. מדינה שבה נולדו ושגשגו גיבורים רבים, שבה גיבורים חדשים צצים מדי יום, אך במקביל, בגלל הפצעים של העבר ,החוסרים והאיומים הרבים, מפלצות חדשות פורצות וצומחות כל הזמן. מסיבה זו, נושא הגיבור והקרב שלו עם המפלצת נראה פתאום כל כך אמיתי ורלוונטי, כל כך מסקרן, ולכן אתמקד בו בהמשך.
אבל לפני שאצלול לסיפורים של גיבורים שנלחמים במפלצות, אפרט את הרקע החברתי, הפסיכולוגי והתרבותי של האזור.
ארץ ישראל – פלסטין הייתה במשך דורות רבים מושא לגעגועים, כפי שהבטיחה למספר עמים, ולכן תמיד הייתה שרופה במלחמות, כיבושים ודיכוי של עמים. ובמדינה הזו, אליה נולדתי כפלסטיני (שהייתה האזרחות שהוענקה לתושבי המדינה תחת המנדט הבריטי לפני הקמת מדינת ישראל), אני שייך לעם היהודי, שחווה היסטוריה קשה מאוד, בין אם באירופה כפי שעברה משפחתי, או במדינות ערב, כמו גם רבים אחרים מבני ארצי. ידוע לכול שהתחלנו את שלב העצמאות הנוכחי שלנו כאנשים שחזרו לארצנו, לביתנו, לעברו, ותפסנו מרחב ששייך גם לאחרים. עשינו זאת במצב של אופוריה גדולה, לידה מחדש ובנייה, אך עם תחושת גלות ופחד מהשמדה. לצערנו, הדברים לא הסתדרו כפי שקיווינו; אותם אנשים מוצאים את עצמם היום במצב של כובש, ונוטים להתייחס לאחרים באכזריות. אותם אנשים נרדפים נגררו למעגל אכזרי של גירוש, שליטה ומלחמה עם עם שהיה אמור להיות אחיו, ישמעאל. בכל הסערה הזו, במקצוע שבחרתי לעצמי, כמו רבים אחרים כאן, אני מתייחס לאנשים שבהיסטוריה האישית שלהם או של הוריהם הפליטים בולטים הארכיטיפים הדומיננטיים של מצד אחד, כמו: הקורבן, התוקף, המגורש והגולה, ומצד שני כמו: הגיבור, הבית הלאומי, הארץ המובטחת. כאשר נוסדה מדינתנו, סמלים כמו "קיבוץ גלויות ", "כיבוש הארץ" (במובן של גאולה האדמה הבוצית והשוממת), "התעוררות" ו"מגילות אש" היו ללחם היומי שלנו ותמיד היוו את אמונתנו בצדקתנו, אמונה שנתנה לנו כוח ונחישות. אבל עם הזמן, התמונה השתנתה, והאמונה הזו היטשטשה.
השגת החזון הציוני, כפי שאנו קוראים לו, הבשלת המדינה והעם, והבשלות האישית והמקצועית שלי, הדרך האמינה הזו עברה תהפוכות. גם אז, אבני הדרך הקולקטיביות שהסתמכו על העבר, הגבורה והתחייה שהאירו את ההשקפה הלאומית שלנו במשך שנים רבות, בהדרגה, עם הזמן, הפכו מלאות באי-ודאות קשות ואפילו תהפוכות שעדיין לא ניתן לקבוע את השלכותיהן. נוצרה קוטביות שמפצלת את האומה, פיצול והסלמה מול האויב, וכל זה יוצר תחושת פילוג וחרדה בעקבותיה. החולשה, הקיטוב, המצוקה והחרדה, לצערי מביאים ארכיטיפים חדשים-ישנים לקדמת הבמה, ואפילו משתנים לרעה (הידרדרות) בקונוטציה של סמלים ישנים ומתונים. סמלים כמו התיישבות הארץ וכיבוש המדבר הפכו ליישובים קיצוניים ומוצבים.
אתרים קדושים שהיו מקום עלייה לרגל למאמינים מדתות שונות הפכו לסמלים של משיחיות וקנאות ,סמלים של עבודה וסוציאליזם הפכו ללא רלוונטיים, וסמלים נעלים כמו מאבק לעצמאות וריבונות הפכו ל "שהידים" ולקידוש המוות והרצח. במקביל למצב החברתי הרחב יותר, ספקות חדרו לתחום הטיפול, חלקם קשורים וחלקם ממקורות אחרים.
ברצוני להדגיש כי מאמר זה צמח מתוך סבל מתמשך וחוסר אונים ונכתב בתקופה קשה ביותר. הוא התפתח מתוך חרדה ותסכול מול הטרור והחוויה של אכזריות הכיבוש והשליטה באנשים אחרים. הכתיבה והמחקר הפכו לחשובים וקריטיים במיוחד עבורי עם העלייה במעשי טרור התאבדות, התחושות הלא מוכרות של שנאה ונקמה משני הצדדים, תחושות אשמה עזות מעורבות בושה וכעס כלפי עצמנו וכלפי העולם, וקריסת השקפת העולם.
אני רואה בקריסת האמונה בצדק הדרך את הפגיעות הקיצונית למצב, וארחיב על נקודה זו בהמשך. אבל המאמר הזה הושפע גם מהעבודה הטיפולית שאני עושה, שהציבה בפניי, באופן סינכרוני, אתגרים טיפוליים חדשים, ובמיוחד את הצורך למצוא דרך שונה להתמודד עם גילויים של צל ורוע, שמתגברים בתקופה זו. בחיי האישיים, כמו גם במרפאה שלי ועם עמיתים באגודה היונגיאנית, נאלצתי להתמודד עם ביטויים חדשים של צל ורוע שמעולם לא חוויתי קודם, לא בקרב מטופליי, לא בקרב עמיתיי, ולא בעצמי בתפקידי כמטפל. כל אלה, יחד עם מה שקורה סביבי בעיר ובארצי, באגודה ובחדר הטיפול, התאחדו לבית משוגעים אחד, בעוד ברקע הייתי עסוק מדי יום בסכנה שעמדה בפני בני הצעיר, ששירת בצבא ביחידת קרב.
ומבפנים, סכנות ופחדים חדשים שהעירו מחדש את זיכרונותיי מההשתתפות במלחמות וטראומות עבר, שנקברו במשך שנים במעמקי הדיכוי, יצאו עכשיו החוצה.
מול הרוע השורר ברחובות, התמונות החוזרות של פיגועי טרור, רצח חסר הבחנה של חפים מפשע, ומצד שני, התגובה הנגדית – הרציחות הממוקדות, שבהן לא ניתן היה להבחין בין תפקיד ההגנה החיונית לבין מה היה נקמה, עוררו צורך עז לחקור את הנושא. אנחנו יודעים שמחסור, דיכוי ושלילת נכסים הם תנאים שיוצרים כעס, קנאה ונקמה, והם עושים זאת בחייו הפרטיים של האדם ובוודאי בחיי עם.
אנו יודעים שמטופלים שחוו מחסור, דיכוי, ניצול או סירוס בילדותם צברו כל מיני תחושות של קורבנות. זה מאוד סביר שאנשים כאלה יכילו אלמנטים חזקים של כעס, קנאה, נקמנות, וצורך לשלוט או להיות בשליטה.
ברמה החברתית והפוליטית הקולקטיבית, כמו ברמה האישית, אנו רואים כיצד חוויות קשות של דיכוי, אפליה, השפלה ושלילת קבוצה או עם, בשל כיבוש, גירוש או אסון, יכולות לעודד שנאה, כעס, קנאה וצורך בנקמה. ברמה הלאומית או קבוצות מגזר מסוימות, ניתן לראות גם מנגנוני הישרדות סותרים ואפילו השקפות עולם שונות מול הרוע והחרדה שהוא מעורר. אנו נתקלים במנגנוני הישרדות של הזדהות עם הרוע, הקרנתו על האויב והצורך להילחם בו בכוח, ואלה יכולים להיות בבסיס השקפת עולם ימנית; לעומת זאת, אנו רואים את אלה שמשתמשים במנגנוני הכחשת הרוע ואמונה בטוב, כאשר הרוע מקרין את הרוע על המגזר השני של המדינה במקום על האויב. כמובן, מנגנון זה יכול להיות הבסיס להשקפה שמאלנית
במדינה שלנו, למשל, השמאל מאשים את הימין ומשליך עליו את כל התסכול, הכעס והנקמה שלו, בעוד הימין משוכנע שהשמאל, בהכחשת הרוע שמבצע האויב, מגביר את הרוע הזה, מחליש את האומה ומנציח את הבעיה. ומצד שני, בקרב אויבינו, אנו רואים תמונה דומה: קיצוני חמאס, לעומת הארגונים המתונים יותר, שזעמם כה גדול והדתיות שלהם כה חזקה, תומכים בטרור ומאשימים את הפלגים המתונים יותר בהכחשה, חולשה וצייתנות. ניתן לראות שחלק מהמנגנונים האופייניים למערכות יחסים בתוך אנשים כוללים גם זיהוי, השלכה ואפילו הזדהות השלכתית של קבוצה אחת כלפי אחרת. כפי שנראה ברמה האישית, וכך גם ברמה החברתית הקולקטיבית, זו המצוקה שמובילה להשתלטות על אלמנטים אכזריים, נקמניים והרסניים.
בפוליטיקה, כמו בגישה האישית, אנו מתמודדים עם הדילמה כיצד לעמוד מול האלמנטים שנוצרו מתוך מצוקה. איך ניתן לטפל בנושא בצורה הטובה ביותר? אנו תוהים כמה כוח להפעיל או להשקיע נגד היסודות הרעים שנוצרו מתוך המצוקה. כמה הבנה ואמפתיה למצב של האחר חשובות, ומה צריכים להיות הגבולות של ההבנה והאמפתיה הזו כאשר הצל והרוע מתפרצים?
עד כמה, כאשר אנו מתמודדים אתו, עלינו להתייחס למצוקה וכמה לסכנת התפרצות כוחות ההרס? כמה להילחם, כמה להבין! במה להילחם ומה להיזהר? איך לזהות את הרוע הטמון בו, את מה שמרעיל ומסכן, ואיך לזהות את הרוע שהוא תוצאה של סבל? דילמות כאלה קיימות גם בהקשר הטיפולי, במיוחד במקרים גבוליים והפרעות אישיות חמורות, שבהן בטיפול שלנו בהן אנו כמעט תמיד נתקלים בביטויים רכושניים של רוע, כמו קנאה בלתי נשלטת, צורך לנקום ולגרום לאכזריות, צורך לבטא כעס ולהשמיד את המטפל. במקרים כאלה, אנחנו הולכים על חבל דק בין שתי עמדות: עד כמה להבין ומתי לעצור ולעמוד בצד השני.
כשבחנתי את התגובות האינסטינקטיביות שלי הן לטרור המפחיד ברחובות או להרס בתים, כיבוש והרג ממוקד, וגם לזעם שפרץ במסגרת הפילוג באגודה היונגיאנית ולביטויים קיצוניים של כעס וקנאה בעבודתי הטיפולית, הבנתי שהמושגים הפסיכואנליטיים של פיצול והשלכה הזדהותית אינם מספיקים, הם לא תמיד מסייעים להבנתנו ועלינו להמשיך לחפש בתוך הגישה הארכיטיפית. לא הייתי מרוצה מההסבר שהמטופל משליך עליי את הכעס, הקנאה או החסרונות שלו, ואני נתפס או עונה.
יש צורך בהבנה טובה יותר של מה הופך אותנו לפגיעים וחשופים לביטויים כאלה שנובעים מתוכנו, ובהכרה בתנאים שבהם זה קורה.
סקרנה אותי השאלה מדוע, בנוכחות מטופלים מסוימים, אנחנו מוצאים את עצמנו כועסים יותר או אפילו נקמנים, או נלחמים במפלצות עד הסוף המר או הופכים למפלצות בעצמנו. עלו שאלות רבות: האם למטופלים האלה יש כוח שמשנה אותנו, מקרב אותנו, ואפילו גורם לנו ליפול לממד הארכיטיפי, במקרה הזה, הצד השלילי שלו. עד כמה השפעה זו שייכת להיסטוריה האישית שלנו, והאם זו לא שאלה של מצבים ספציפיים או אנשים שתחת השפעתם אנו נוטים יותר לחצות את מחסומי הממד האישי?
הדילמות הללו הובילו אותי לחקור את אופיו וצורתו של השפעת הרוע המפלצתי, במיוחד זה שנובע ממצוקה, כאב או אפליה. ראשית, התעניינתי כיצד המיתולוגיה רואה את התפתחותו ומקומו של רוע כזה, ושנית, רציתי לדעת האם מיתולוגיה מציעה דרך להבחין בו ולהתגבר עליו. עד כמה המיתולוגיה קשורה לסכנה שבלהילכד ברשת הרוע? ומעל לכל, איך כל זה יעזור לי להתמודד עם האמונה שלי בטוב?
כדי לצלול לעומק הרוע הארכיטיפי ולעקוב אחר התפתחותו, בואו נבחן תחילה את סיפורי הבריאה כפי שמציגה בפנינו בעולם המיתולוגיה היווני, ואת לידתם של אותם ארכיטיפים שמופיעים בצורת מפלצות. ברגע שנראה כיצד ובאיזה נסיבות המפלצות הללו הובאו לחיים, ננסה להבין כיצד הגיבורים, גיבורי השמש, נלחמים בהם, כיצד הם שומרים מרחק מהם, מתי הם מעורבים איתם, ואילו כלים להיגיון הם צריכים כדי להצליח בקרבם. לבסוף, ננסה לראות כיצד ניתן ליישם הבנה זו על המלחמה ומעשי הטרור באזור שלנו. כדאי גם לבחון את ההבנה הזו של מאבק הגיבור במונחים של ביטויי רוע על ידי המטפל או המטופל בסביבת הטיפול. כיצד הבנה זו עשויה לתרום לבניית גישה טיפולית?
אני מזהה עם המפלצות ,היצורים האפלים האלה לא רק כנציגים של קומפלקסים אישיים, או של קומפלקסים בין-אישיים, או כאלה שתופסים את האדם ברמה הרגשית הפנימית. אני מזהה אותם גם כיצורים בעלי נוכחות מוחשית כשהזמן דורש מאיתנו להתמודד עם אויב אמיתי ולהילחם בו. אנחנו, הפסיכולוגים, מדברים באופן טבעי על מפלצות, במיוחד במונחים של חומר פנימי או מושלך, וכאן, במלחמות ובמאבקים הקיימים באזור שלנו, נצטרך לראות אותן כיצורים אוטונומיים החיים וטורפים, מסכני חיים.
נצטרך להכיר בכך שבאזור שלנו הופיעו מספר מפלצות אמיתיות ונוכחות. מפלצת אחת היא האימה שהיא נקמנית מכרעת, שמובילה לשימוש אקראי ומקיף בכל אמצעי הפחידה והרצחניים נגד כל אזרח, ילד או תינוק מהצד השני. מפלצת נוספת היא זו של הכיבוש, הצורך העקשן לשלוט ולהחזיק באדמות השייכות לאנשים אחרים, עקשנות שנושאת בתוכה רכושנות, אימפריאליזם ורצון לכוח וכוח. מפלצת לא קטנה יותר היא זו של התלהבות דתית משיחית, הצפה ארכיטיפית, אחיזה רגשית בשם האל, הקדוש אדמה, או מלחמה קדושה, להשגת מטרות פוליטיות. למפלצת הזו יש תומכים משני הצדדים, בקרב יהודים דתיים ולאומניים ובקרב הפלסטינים. מפלצת נוספת בצבע שונה לחלוטין מוסתרת, אך התנהגותה החשופה היא צדקנות עצמית, קדושה מזויפת ושכנוע עצמי, כי האדם מנותק מהרמה הפרימיטיבית של נשמתו ומכחיש את פחדיו, כעסו ותחושות הנקמה שלו. האדם דבק באידיאולוגיה שלו וחסר כל מודעות לחלקים אחרים בנפשו.
כדי להתמודד עם הנושא הכואב הזה, יש להדגיש שתי נקודות: ראשית, המפלצות הללו אינן דמיוניות; הם הפכו לחיות שתוקפות וטורפות את הנשמה האנושית, מגזרי אוכלוסייה שלמים, ואפילו אומות שלמות. שנית, הם נבעו ממניעים חיוביים, כמו מאבק לעצמאות, רצון לבית, חזרה לשורשים או התלהבות דתית. אבל הם כבר מזמן התנתקו מהמקור הראשי שלהם והתפתחו לצורת קיום חדשה ומפחידה.
כפי שאמרתי, נתחיל ברוע הבסיסי שנמצא בין היצורים הראשונים במיתולוגיה ואז נעבור לרוע שמתפשט ברחבי העולם, ולוקח צורת מפלצות, מכשפות ויצורים רעים אחרים. אבל קודם כל עלינו לעשות הבחנה חשובה שתמשיך לאורך כל המאמר הזה, בין הרוע האישי של הפרט, שהוא חלק מהצל שלו או מהקומפלקסים האישיים שלו, לבין הרוע של כוח על-אישי וארכיטיפי שהאדם עלול למצוא את עצמו לכוד בו כאשר הוא עובר דרך הצל ובקומפלקסים האישיים שלו. כשם שהארכיטיפ המוסרי הטבעי קיים מעבר למוסר האישי הנרכש, הסופר-אגו (פון פרנס על הרוע) ומתפתח בנפש הפרט בכל חברה מסוימת, אין לנו סיבה לחשוב שאין רוע מולד מעבר לרוע האישי שמתפתח באדם כתוצאה ממערכות היחסים שלו
הרוע הנצחי והבלתי מנוצח המתפתח בעולם, הרוע שמחכה, נדבק לאחד ומאיים לפרוץ מהרמה הארכיטיפית בכל הזדמנות, הוא יכול להזין את הרוע האישי שמתפתח באדם כתוצאה ממצב אנושי של פגיעה, סבל, השפלה, קנאה עמוקה, או חרדה וחוסר אונים. האחרון, שמתפתח מתוך מצוקה אנושית, עשוי להיות הפתח, ההזדמנות הלא מודעת, למארב שמציב הרוע הארכיטיפי לפרוץ ולהשתלט לחלוטין על האנושיות של הפרט.
כדי להשיג הבחנה מדויקת יותר בין מה שנקרא הרוע הארכיטיפי, הנצחי, הבלתי מנוצח לבין האיכות האנושית שהפכה למעורבות ברוע, חשוב להשתמש ולדעת את הסיפור האישי של המפלצת: אילו אלים אחראים ללידתה, כיצד נולדה, מי הם אחיה ואחיותיה, וההקשר של לידתה לבריאת וכן את הכלים לגאולתה, אם זה אפשרי.
הבחנה והבנה כזו גם יעזרו לנו לקבוע איזו גישה הגיבור צריך כדי להתגבר על הרוע בצורה נכונה. הגיבור חייב לדעת למען מה הוא נלחם ומי עליו להילחם; הוא חייב להיות משוכנע שזהו קרב שניתן לנצח, ועליו להבחין במה ובמי עליו לשחרר, כדי לא ליפול למלכודת. כי אם זו מלחמה נגד מפלצות אלמותיות בלתי מנוצחות, אם זו מלחמה מסוכנת ובלתי נגמרת, אז זו מלחמה שהפכה למיותרת בגלל יהירות. זו מלחמה שיכולה להוביל רק להרס.
בסקירת הסיפורים המיתולוגיים של גיבורים ומאבקיהם, אנו מוצאים שני סוגים של קרבות הרואיים. לפעמים הגיבור נלחם בבעלי חיים, כמו האריה, השור, האיילה או החזיר הבר, במטרה להתגבר עליהם או לשעבד אותם, או להקריב אותם לאל. במשימות אלו, הגיבור חייב לפתח כוח ריסון וסובלימציה. הוא חייב לדעת איך לנצל את כוח החיה למטרות נעלות יותר. אבל כשהגיבור נלחם במפלצות חצי-חיות וחצי אנושיות, או באלה שנוצרות כשילובים של חיות שאינן קיימות בעולם האמיתי, כמו הספינקס, קרברוס הכלב, המינוטאור, ההידרה או המדוזה, הוא נמצא בקרב בעל משמעות שונה לחלוטין. הוא נמצא במאבק עם הדחפים המתפתלים, העיוותים והמוטציה של הנפש. היצורים הללו אינם מסמלים את האנרגיה האינסטינקטיבית הגולמית והלא מובנית, אלא את עיוות הנפש, שחלקים מהם מעוותים בגלל פגיעה, הרס או דיכוי, והפכו ליצורים רעים שהורגים חלקים מהנשמה, בולעים וטורפים אחרים, ולכן הם רעילים ומסוכנים. המאבק נגד כוחות הרסניים ארכיטיפיים כאלה לא ייפתר על ידי גיוס כוחות האגו למטרות הנשגב, כי אלו אינם כוחות אינסטינקטיביים פשוטים.
הרוע הארסי והרעיל שקשה להיפטר ממנו יכול לסמל עבורנו שנאה, נקמה, ואפילו את הדחף לרצוח שנוצר על ידי פגיעות עמוקות ובלתי הפיכות. הרעל הזה מדבק ומתפשט, ולכן כניסתו של הגיבור לביצה של הרוע היא מסוכנת ובלתי נמנעת. במצב כזה, אור התודעה הוא קריטי, והגיבור משיג זאת דרך החיצים המאירים. זיהוי הראש הנסתר הנכון, זה שבו ניתן לזהות את הפגיעה והסבל האנושיים, ההכרעה מתבצעת ממצב כריעה. כדי להשלים את המשימה, חשוב גם להתעורר מהיהירות וההתגברות תושג בעזרת ההכרה בצורך באדם אחר.
המיתוס נותן לנו תמונה ברורה של הצורך לבחון על איזה ראש להתמקד: כאן יש צורך באדם שבנו ,עלינו להבחין באותו "הראש בן התמותה", זה שאנו יכולים לזהות רק כשאנחנו פועלים מבלי לשכוח את האנושיות שלנו, אפילו כשאנחנו במצב מלחמה. מדיניות ההרג הממוקד, שלעיתים יושמה על ידי ארצי, אינה נשמעת נכונה בהתחשב במיתוס הזה. הניסיון לרסן את האימה על ידי השמדת ראשים מסוימים הוא כמו לכרות את ראשו של יצור אלמותי. הרס של אחד מוביל ללידתם של שניים חדשים. הרצח הממוקד עצמו נושא קונוטציה רצחנית ואקראית ומשאלה ארכיטיפית .
בזמן שאני מדבר עליו, טיפלתי במשך כמה שנים באישה (בת 45) שסבלה ממצבים גבוליים, דיכאונות חוזרים וחרדות. המטופלת יצירתית ומוכשרת מאוד, עם מגוון רחב של מיומנויות. במהלך הטיפול שלה, היא מפתחת מערכת יחסים רגשית מאוד אינטנסיבית כלפיי וגישה של קנאה וקנייה מופנית אליי, שאפשר לכנות העברה סמיכה, לפעמים אפילו פסיכוטית. ככל שההעברה הזו התפתחה, היא החלה גם להזין סיפורים שונים ששמעה על הטיפולים של סי.ג'י. יונג ועל קשריו עם מטופליו. היא לפעמים התלוננה ש"גם יונג עשה כך וכך, למה זה לא אפשרי כאן…" נוצרו מצבים שבהם הקשר הטיפולי הוביל לתסכולים גדולים, זעמים ומאבקים, תחושות של קורבן וקנאה בלתי מרוסנת שצמחו בעיקר בתקופה זו.
המטופלת לפעמים הביאה יצירות אמנות לפגישה, ו"במתיקות", היא שיתפה איתי סוד: היא כתבה ספר עם איורים שתיארו את מערכת היחסים הטיפולית ואת כל התהליך שהיא עברה. בהתחלה, כתיבה על הטיפול נראתה לי טיפולית, ובתמימות שלי, הזדהיתי עם עבודתה כיומן אישי אמין וכנה. הבנתי מהר שהמטופלת מתכננת לפרסם ספר שיכיל בעיקר את הפנטזיות והמשאלות שלה, ושבדמיונה היא ראתה את הספר כתינוק משותף לשנינו, בציפייה לשיתוף פעולה.
ככל שחלף הזמן, התברר שיש ממד נוסף לעניין ה"ספר", ושכאשר הייתה פגיעה או תסכול, יחד עם רצון לנקמה, החולה נוטה להשתמש בכתיבה הזו בצורה מניפולטיבית. היא ניסתה לחוש ולספוג את הרגשות והדאגות שלי בכל דרך אפשרית, ונהנתה לצבור כוח ומעמד חדש לאורך כל הספר. התחלתי להרגיש שמדי פעם, מפלצת רב-ראשית זועמת נכנסת לחדר הטיפולים. היא ריססה רעל, היא רחרחה, והיא פלשה, וניסתה בכל דרך אפשרית לסכל את הטיפול. לפעמים הרגשתי חסר אונים, חרד מההשלכות של פרסום, ולכן הייתי אגרסיבי, אפילו מעליב.
הרגשתי חוסר הכרת תודה, תחושת ניצול, ושמשהו משתלט על חיי. זזתי בעצבנות מצד לצד. ככלל, חשבתי שאולי העבודה היא חלק מריפוי, עבודה רגשית ואינטגרציה, אבל פתאום תגיע התקפה, ואז השתכנעתי שרק כוח יכול לפתור את הכעס והנקמה. ניסיתי להרוס ראש אחרי ראש, אבל רק גרמתי לעוד כאב, וללא הצלחה. היה צורך להירגע ו
שמעתי קול פנימי,חפש גישה שונה שתוביל להשמדת המפלצת. הייתי צריך להאיר קצת ולהבין טוב יותר מה קורה. פשוט לתייג דברים, למשל, כסטטוס גבולי שלה, לא יפתור את המצב. הייתי צריך להתכופף כדי לוותר על התפקיד העליון של המטפל. היה חיוני לזהות את מקום הכאב, הפחד שלה מנטישה, והצורך העז של האדם הגבולי להתאחד, ואם לא, להרוס.
במקביל, למדתי על התמימות שלי, על הפחדים שצצו, ואחר כך על הכעס שהוביל לרצון להרוס, לגרש. ככל שכעסתי יותר, כך המפלצת התחזקה. למרות שהיה לי ברור שעליי להבהיר את עמדתי לגבי פרסום ספרה, אם תגיע לשלב הזה, הבנתי שעד אז, עליי להתייחס לכתיבתה בצורה שונה. אני חייב להבין זאת כיומן אישי ורצון לשמר את הקשר הכואב בינינו, אפילו על הנייר, ובזה לא הצלחתי.
הייתי צריך גם להבחין בין הזעם הילדותי שנבעו מהפגיעה הנוראית שהיא סבלה לבין אותם מקומות שבהם הכעס נבע מהפגיעות שהרגשתי ומחוסר האמון שנוצר בי. ההזדהות, החיפוש, היציאה ממקומות של דאגה עם כבוד וכוח, מציאת מקום הפגיעות בנחישות ובאומץ פחד, ולפעמים שימוש ברעיונות של אחרים – כל אלה אפשרו להמשיך בטיפול.
אזכיר בקצרה רק את הגיבור הקלאסי, פרסאוס, שגם הוא עובר מסע ומתמודד מול מפלצת, המדוזה, ולא לפני שהוא מקבל כלים והכוונה מועילה מאישיויות על-אנושיות – האלים, במיוחד אתנה, אלת החכמה והמלחמה. גופה האנושי של מדוזה הושחת, שערה הפך לנחשים, היא הונחתה בין אחיותיה המפלצתיות לנצח, וכל מי שהביט בעיניה הפך לאבן. היא הפכה ליצור עלוב ומסוכן, אך באותו זמן, ניכר היה שמחכה לגאולה ולשחרור מהכיעור המשתק שהשתלט עליה.
פרסאוס, הגיבור, ששמו פירושו "ההורס", חייב, כאשר הוא יוצא למסעו, לקבל מידע חשוב על משימתו משלוש נשים זקנות, הגריאות, שהן גם שלוש מפלצות שחלקו עין אחת ושן אחת ביניהן. לא היה קל לקבל מהם את המידע, ולכפות עליהם; הוא גנב את "העין הציבורית" בזמן שהועברה מאחד לשני. המגן של אתנה החכמה שימש לו כמראה . התאפשר לו לראות את המפלצות מרחוק דרך ממד שלישי, סוג של השתקפות במראה. הוא הביט בעיני המדוזה ולא נפל לפחד משתק, לא לרחמים מוחלשים, ולא לבלבול מוחלט בינה לבין אחיותיה, שמייצגות את הממד הארכיטיפי – הממד שממנו עליו להיזהר . זו היא, המפלצת ה"אנושית" הזו, האדם המעוות, שהיא מושא הקרב שלו. ההשתקפות היא שעזרה לו.
הגיבור השיג את היכולת הזו לצאת מהעין הציבורית הסטריאוטיפית, המראה המפלצתי שיוצר הכללות, דעות קולקטיביות ועקרונות נוקשים של שחור ולבן. הגיבור גם רכש את היכולת להבחין, לשמור על מרחק, להשתמש בתחכום ומחשבה ושיקוף במקום ברגשות תוקפניים, את ההתרגשות המוגזמת בקרב, וכמובן, את הפחדים המשותקים. הוא מתגבר על המפלצת שממתינה לגאולה ולסוף ניצב מול ההיריון החדש הפגאסוס .
עם כריתת ראשה, פגסוס פורש עבורו את כנפיו המבורכות, יוצא מצווארה, ונולד לעולם. מיתוס זה, שמתרחש תחת מטריית אתנה, אלת הצדק והמלחמה, מספק לנו תובנות חשובות מאוד לגבי התכונות והכלים שעלינו לרכוש במאמצינו להתקרב ולהתגבר עליהם. ראשית, עלינו להימנע מדיכוי ודחיית הצל והרוע האישי שלנו, כפי שנוימן מציין ב-Deep Psychology and New Morality.
הצורך להתגבר על "עיני המכשפות הציבוריות" חשוב גם בגישתנו לסוגיה הקולקטיבית בגישה הלוחמת כלפי האויב. הדעות המקיפות על מי ומה הם הערבים, המנטליות הערבית, הזעם הערבי, הפרימיטיביות – "הם מבינים רק כוח…" כל ויתור הוא ביטוי לחולשה…" זו טבעם וגישה חיובית לא תעשה שום הבדל…" ניתן להשוות זאת לצורך שלנו כמטפלים לא להכליל דברים, כפי שאנו נוטים לעשות בזמנים של לחץ במהלך הטיפול.
אני מביא את החוויה הזו שלי למצבים שבהם עשיתי אבחנות, הבעתי דעות מקיפות על קנאה, זעם ילדותי, העברה פסיכוטית, ועמדות לא אישיות ולא מודגשות. עבודה על תוכן הצל והרוע דורשת יכולת לשקף ולהבחין בין כוחות ארכיטיפיים לבין רגשות אנושיים הנובעים מכאב ותחושת השפלה. המגן, הדינמיקה השלישית המועילה, מסמל את היכולת להתבונן מרחוק: במקרה הזה, הגורם השלישי של המטופלת היה היכולת היצירתית שלה, בעוד שעבורי, זה היה החלומות שלי והבדיקה הפנימית שלי של המדוזה המשותקת שבתוכי. וכאשר שני הגיבורים נתפסים ברוע משותף, עלינו להבין שאנחנו מושפעים ממשהו גדול מאיתנו. זה לא שהמטופל מקרין את חלקיו הנקמניים, את השנאה וההרס שלו, בעוד שאנחנו פשוט "שקועים בהם". שני הצדדים לכודים בכוחות מתוך התת-מודע הקולקטיבי השוכנת בכל נשמה.
המיתוס השלישי מביא את סיפורו של ג'ייסון, שלאחר מסע ארוך ומתיש בארגונאוט, חייב להביא את גיזת הזהב, שאבדה בארץ הברברים על חוף הים השחור. זה היה קולכיס באייטס, שנשלט על ידי אביה של הנסיכה מדיאה. היווני פליאס, מלך אלים ותוקפני שגנב את הממלכה מאביו של ג'ייסון, שלח את ג'ייסון למשימה הקשה הזו. כאשר ג'ייסון (המרפא) מגיע ליעדו כדי לחלץ את הגיזה הזהובה, עליו להילחם בדרקון מסוכן ששומר עליו.
משימתו היא להתגבר על הדרקון, לזרוע את שיניו בשדה, ולהילחם בכל מה שיצמח מזרעי הרוע הללו. לפי הגרסה המוקדמת ביותר של המיתוס, סכנת הדרקון היא שהוא יבלע את ג'ייסון, ורק הנסיכה מדאה, מכשפה שמכירה את סודות הדרקונים, תוכל להציל אותו מגורל כזה. ג'ייסון אכן נבלע על ידי הדרקון, ומדאה היא זו שעוזרת לו להשתחרר מלסתות המפלצת ולהמשיך לזרוע שיניים ולהילחם בלוחמים שצומחים מהן. מעניין במיוחד הוא בליעת הדרקון והלידה מחדש בעזרת האישה מדאה, האישה האנימה המרכיבים הנשיים. הגיבור חייב להיבלע, לעבור דרך קיבת הדרקון, להרגיש כלוא זמנית, לגעת בפחדיו, להכיר באובדן העצמי, בזעם הדרקוני, ובכל התחושות הפרימיטיביות והעמוקות ביותר של רוע. יש תובנות שיכולות להגיע רק לאחר שחווה את תחושות הרוע שלך. לפעמים זאת הטרנספורמציה .
והתגברות אמיתית יכולה להתרחש רק לאחר שנתפסים בקומפלקס. לזרוע את שיני הדרקון מהן צמחו לוחמים נשמע כמו סוג של תרגול מלחמה נגד כוחות הרשע שאתה בעצמך זרעת. המיתוס בגרסתו העתיקה מדגיש את הצורך לצלול לעומק הבעיה בחברת שותף שמבין את מורכבות הרוע. הוא גם מדגיש את הצורך לסמוך ולהיות מסוגל להיות מונחה גם על ידי הנשי. לבסוף, יש לקחת אחריות ולדעת כיצד להילחם בתוצאות הרוע שזרעת בעצמך.
אני בהחלט יכול להודות שבמהלך הטיפול שהוצג במאמר הזה, נפלתי ללסתות הדרקון יותר מפעם אחת והרגשתי שאני מפלצת ודרקון יורק אש. למדתי להודות שלפעמים אני צריך את עזרתו של המטופל שהוא יותר מומחה ממני לגבי המורכבויות של מניעים אפלים. המטופלת דמיינה את עצמה כמדאה, המכשפה ולפעמים המכשפה, שתעזור לי או תכשף אותי בקסמיה. היא זו שהובילה אותי למקומות בתוכי שמעולם לא חלמתי שקיימים. מצד שני, היו מצבים שבהם, בעזרתה, שחררתי את עצמי, גם אם עדיין קשה לי להודות בזה.
המטופלת הזו לא נחה עד שראתה את הברבריות שבי. היא נפגעה מזה, אבל בשיחות שנערכו מאוחר יותר באווירה שונה, היא הודתה שלמרות הכאב ממני, היא הרוויחה הרבה מלראות אותי יוצא מהתפקיד הטיפולי, לוקח אחריות ועובד עם החומר הזה במהלך הטיפול. ברמה הקולקטיבית גם כן, אני יכול להודות שהמצב שבו הגעתי לזעם רצחני נגד ביטויים של רוע מצד מחבלים מתאבדים או עושי הלינץ" ברמאללה לימד אותי הרבה על עצמי ועל בני אדם.
הבנתי, מניסיוני האישי, שהרמה הפרימיטיבית ביותר קיימת בכל אחד מאיתנו, ועלינו להיזהר ממנה תמיד. רמה זו אינה רכושם של הפלסטינים, או של הימין הקיצוני או הדתי הקיצוני; היא קיימת בכולנו, וכל אחד יכול ליפול קורבן לה. החוויה הזו גרמה לי להבין שיש כאלה שמנותקים מהרמה הזו ומקרינים אותה בחופשיות לכל הכיוונים. אחת התגליות החשובות הייתה שזיהיתי את המפלצת שבי, המוסתרת מאחורי הקדושה השקרית והצדקנות העצמית שמסתתרות ברקע של אידיאולוגיות נשגבות. לפעמים אני מצטער שאיבדתי אותן, כי אני לא בטוח לטובת מה עשיתי זאת.
שלושת המיתוסים שהצגתי מדגימים את חשיבות הכוח, האומץ והנחישות, אך תכונות נעלות אלה, שהתפתחו בגיבורינו דרך כישוריהם ומול מצוקה, אינן מספיקות כדי להילחם במפלצת. הגיבור אכן מצליח לכבוש את האינסטינקטים שלו, אך גם משתמש בראשו ולומד להבחין מי אויבו ומי אסור לו להסתבך אתו. הוא יוצר מרחק מבחין ורפלקטיבי; הוא יודע מתי להתכופף כדי לזהות אנושיות באחר ובעצמו, ואיך לטפל בחוט האהבה. המיתוס האחרון מראה לנו שהוא גם מוכן להסתמך על האחר/אחרת כאשר הוא עצמו נבלע בתוך הרוע ומגיע לרמת מודעות גבוהה יותר לאחר החוויה הזו.
בלי המודעות שלו לכל זה, יש סכנה להיסחף, או התלהבות מופרזת, התרגשות או יהירות, שכולם מהווים סכנה לגיבור. הקרב יפסיד או כי כוחותיו יתפזרו במלחמות מיותרות, או כי ראשי הנחש שהוא רוצה להשמיד ממשיכים להתרבות ולהתרבות, או בגלל בלבול ואובדן בדרכי הלא מודע הגדול.
דחפים ותכונות של רוע או נגד רוע מתפתחים בכל חברה ומועברים מדור לדור, כמו תכונות אחרות. הם משתלטים בנוכחות מצבים של מצוקה אנושית עזה, כגון פגיעה, עלבון, הרס, רעב גדול, נפילה קורבן לחמדנות של האחר, אימפריאליזם או הסתה רגשית או דתית בלתי נשלטת של אינסטינקטים. להיות גיבור משמעותו, בין השאר, לדעת כיצד לשמור על קשר עם האנושיות, לדעת גם את הסיפור שמאחורי הופעת הרוע, לא במחיר רחמים שמחלישים אלא מנקודת המבט של ידיעת הגבול בין הפוטנציאל לרוע נצחי שקיים בכל אחד ואחת מאיתנו לבין הרוע שנולד מכאב אנושי.
להישאר גיבור מודע פירושו לזהות את האויב עם כמה שיותר ידע על הרקע שלו. כדי לזהות את החלק האנושי של המפלצת שמולך, עליך להישאר אנושי – גיבור אנושי ללא פגם, אך אדם שמזהה גם אדם באויב שלו. אם לא, יש סיכון לאובדן אינטגרטיבי של הגיבור, והמפלצת תבלע אותו.
המיתוסים שתיארתי היו מאוד מועילים לי בהבנת התהליכים באזור שלנו, אך הם בעיקר שימושיים להבנה ברורה יותר של התהליכים שעברתי באינדיבידואציה שלי, הן בעבר והן בהווה. בהתאם לגישתו של יונג ולהרחבתה של נוימן בתפיסתו את המוסר החדש, עלינו להתמודד עם הצל והרע, להכיר בקיומם ולחקרם כחלק מהתהליך הזה. עלינו, בראש ובראשונה, להכיר בצל וברע שלנו, בצל של המטופלים שלנו, ובזה של הסביבה שבה אנו חיים. גם אם אחד שגדל כאן , כמוני, באווירה אידיאליסטית שמאמינה בטוב, בשלום, בערך בני האדם וברגישות חזקה לסבלו של האחר, המציאות הנוראית מציבה אותנו פנים אל פנים מול הרוע – מציאות המטופלים שלנו, המציאות הפוליטית הקשה, או המציאות שהחיים מביאים לנו. אין דרך לברוח; עלינו לעמוד על שלנו, להתמודד עם דילמות מוסריות שונות, ולנטוש עמדות שגדלנו עליהן. התהליכים שעברתי בשנים האחרונות שנות ה-70,ה80,ה90 ותחילת שנות ה-2000 אילצו אותי לבחון שוב ושוב את הגישה שלי לרוע ולסבל שמאחוריו. הייתי צריך להודות שהמאגר הארכיטיפי שלנו מכיל ארסנל לא זניח של מפלצות שירשנו מאבותינו. הייתי צריך להבין שהירושה הזו עלולה לפרוץ בכל רגע אם תמצא דרך מתוך השבילים האישיים או החברתיים. הייתי צריך לקבל את העובדה שהכוחות הפרימיטיביים ביותר של רוע, כמו קנאה ונקמה, רצון לכוח ולאגרסיביות, והלהט האידיאולוגי או הדתי, עלולים להשתלט עלינו בכל רגע. ייתכן שהם מסתתרים מאחורי צדקנות עצמית וקדושה שקרית. הם קיימים לבד בפינה חשוכה ונסתרת, מחכים לרגע הנכון לצאת לאור היום.
.
Bibliography:
Graves R. The Greek Myths
Jung C.G1959 Aion: Research into the Phenomenology of the Self, Bollingen S.
Jung C.G C. W 11
Humbert E.1984 C.G. Fundamentals of Theory and Practice, Chiron pub
C.Kereney: 1959, The Heroes of the Greeks, Thames and Hudson
Neumann E.1969 Depth Psychology and A New Ethic, Shambala
Segal H.1979 Klein Am Oved Pub.
Von France, M.L. 1986, Shadow and Evil in Fairy tales, Spring Pub.
Singer in Singer T. and Kimble's S.L. 2004, The cultural Complexes, Contemporary Jungian Perspectives on Psyche and Society: The cultural complexes and Archetypal Defenses of the group spirit.
Avi Baumann 2003
[1] יונג, C.W. 11, עמ' 430.