פרומתיאוס בורא האדם במיתולוגיה ,לצד כירון המרפא הפצוע ולהבדיל התודעה המתפתחת של העצמי האחד השלם המונותאיסטי ,כמו שמופיעה ומתגלה דרך משה ועם ישראל במעמד הר סיני במקרא ,ישמשו לנו כגורמים ארכיטיפיים מעצבי התודעה האנושית לסוגיה . הם יסמלו עבורנו את ההתפתחות הארכיטיפית של שלושת סוגי תודעה אנושית ,את זו השכלית , את הנפשית ריגשית ואת זו הדתית ובמרכזה העצמי.
תודעה הוא אותו חלק שהתפתח אצל בני האדם כמופרד מ הלא מודע ומושל עליו, אותו חלק רציונלי ,מתפקד מציאותית ,מביט על עצמו ומודע עם הזמן לקטנותו ולחד פעמיות שלו, מול הכוחות שמעליו . אותו חלק עם המוסר האנושי המפריד בין טוב ורע . אותו חלק היודע ליצור מסיכה חברתית, לקחת תפקידים חברתיים וזהות ולהסתגל חברתית.
לאורך חייו של האדם חלק זה של תודעה עשוי להתרחב תוך מפגש עם המציאות אך גם עם הזמן גם עם חלקים מן הלא מודע ולפתח תודעה נפשית חדשה ומתחדשת מתוך המפגש. התרחבות התודעה הנפשית אם תמשיך תגיע עד השלם והגבוה בנפשנו ולהכרה בציר אני עצמי .
פרומתיאוס ,הטיטן החושב קדימה ,יסמל עבורנו עם כך את העיקרון והכוחות של היצירה והבריאה על פי ידע ומחשבה ,אלו שהתפתחו כארכיטיפים בתוך אדם עצמו . את הכוחות הבוראים ,המחדשים המפיחים חיים לעיתים על אפם וחמתם של הדורות הקודמים . פרומתיאוס הטיטן המיתולוגי עם המחשבה קדימה, או המחשבה מראש, הוא עבורנו העיקרון שיברא את האנושי וידאג לאינטרסים של ברואיו . ניתן לומר כי הטיטן פרומתיאוס דור שליפני האלים הוא כמעין תחילתו של ניצוץ האלוהים באדם הקיים כבר מראש לפני הדיפרנציאציה הארכיטיפית וההכרה בטוב וברע . ויש שרואים בו את היסוד השכלי של האדם המערבי הנאור.
ניצוץ זה מביא לאדם את הסקרנות, הרצון לדעת ,הרצון להכיר את עצמו ואת העולם, השאיפה להחכים ,להשיג הישגים אינטלקטואלים לרכוש בינה ודעת.
הקיום של מניע זה הקודם לבריאה ,כפי שמופיע במיתולוגיה, מעיד על כך ,כי כוח הבריאה עצמו והרצון לדעת הוא קדום לאלים ,קדום לארכיטיפים והוא חלק ראשון מעיקרון העצמי המאחד את כל חלקי האדם לכלל עצמי . אך הנפש הינה דואלית ומורכבת, לצד פרומתיאוס יש לו אח טיטן אחר ,שהוא אפימטיאוס החושב לאחר מעשה ,או שלא חושב כלל . נטייה זו שקיימת אף היא בנפש תסמל את האדם חסר התודעה, אדם שאינו חושב לפני, אדם שדרכו עלולות להגיע הצרות האנושיות ובסיפור המיתולוגי הם מגיעות בדמותה של פנדורה המביאה לאדם יחד עם כל המתנות ,גם את תיבת הצרות ולנחמה עמן גם את התקווה .
כמה עשרות דורות אחרי פרומתיאוס יופיע כירון הקנטאור הפצוע, המורה והמרפא מהמיתולוגיה ,שאת סיפורו נכיר מיד והוא יסמל לנו בהמשך את הארכיטיפ החומל המרפא המלמד , זה המעמיק את התודעה האישית לתודעה ריגשית -נפשית רחבה ומכילה . זוהי אותה תודעה שתתרחב ,אם בטיפול או בכל תהליך נפשי הכולל את הכניסה של האדם פנימה לתוך נפשו תוך הריפוי , הכרה בפצע ובתסביכיו והשלכותיהם. תודעה שתתפתח תוך חמלה תוך ידיעת החולשות האנושיות והצל הנסתר שלנו. תהליך ריפוי התפתחותי זה ,הוא דרך ההכרה בפצע, בתסביכים ובעזרת ההתבוננות בחלקים המודחקים והמוסתרים שלנו.
המיתולוגיה היוונית דווקא, מכיוון שכבר דורות רבים איננה קשורה או מייצגת ישירות בפועל דת או פולחן, אפילו שהייתה אולי כן בתחילתה, נשארה מתאימה יותר מכל מיתולוגיה להצגת המבנה הקדום של נפש האדם והתפתחותה לאורך הדורות עד לפני התפתחות התודעה הרליגיוזית, ובמיוחד להדגמה והבנה של השכבה הארכיטיפית וקישרה אל התודעה בכללותה .
כל זאת מאפשר לנו במקביל להתפתחות הכללית, להבין גם את ההתפתחות של נפש הפרט ותודעתו לאורך חייו הפרטיים. התורה והתפיסה של אלוהים תוסיף לנו את התודעה הרליגיוזית וחיבור של האני אל העצמי.
פעמים רבות כשאדם מגיע לטיפול נפשי דרך הסימפטומים המצוקה והסבל המכריחים אותו להתבונן פנימה ,להיכנס לתוך נפשו ,הוא מוצא שם את התשובות ,הנחמה ומגיע להתרחבות נפשית שלא חשב עליה. המצוקה והסבל והצורך להתגבר עליהם או להקשיב להם הם שיובילו אותו בהמשך ולא תמיד מדעת לאותה התרחבות נפשית. ניתן אפילו לומר שלעיתים חוסר המודעות הביא את האדם להסתבכות הנפשית וליצירת הבעיות והתסמינים הנפשיים. תהליך התודעה דרך המצוקה מרחיב את נפשו.
אם נוסיף את המיתולוגיה היהודית לצורך העניין ,נראה שזוהי מיתולוגיה המביאה תודעה חדשה. זוהי תודעה רליגיוזית שהתגלתה על ידי הנביאים אברהם אבינו ומשה. התודעה האנושית על פי גישה זו צריכה לעבור גם את היציאה מגן העדן, גם לקבל את העונשים שאלוהים הנחית עליהם כדי שיהוו בני אדם, ,להתמודד ולהתגבר על החטא רובץ בפתח אך גם ובהמשך להתהוות כעם ,להפנים את עשרת הדיברות ולשמור על קשר עם אלוהיו לעיתים קרובות דרך בעזרת דמות הנביא שהוא זה הנישאר מחובר גם ללא מודע.
מכיוון שהמיתולוגיה שמביאה תודעה זו עושה זאת דרך סיפורו של עם , נוכל מתוך למידת העם ומסעו במדבר על הארץ המובטחת להסיק את המסקנות האישיות כיצד תתהווה תודעה זו.
זוהי תודעה שהדגש בה הוא האמונה באחד השלם . אך הדגש בווריאציה היהודית של תודעה רליגיוזית שכזו הוא המוסר ,ההתגברות, יצירת משמעת עצמית, הכרה באל האחד והיחיד ,הכרה בערך החיים והעברת התודעה הדתית לדורות הבאים ולכן יש בה גם מצוות פרו ורבו. זוהי תודעה רליגיוזית ייחודית שעל פיה ,האדם חי את חייו על פי ערכים מוגדרים, מכיר בקטנותו ונותן מקום נכבד למה שמעליו.
למרות שגישה רליגיוזית יהודית זו אינה מתייחסת ישירות להתפתחות האני הפרטי ,בעיקר לא להשתחררות מן המטריארכט ,למאבק של האני בארכיטיפים ההוריים ולמסע הגיבור כל גווניו. על פי גישה יהודית זו ,האדם הבודד חייב להאמין ,צריך בעיקר להתגבר על יצריו, חולשותיו, לכבד את הוריו ,ללדת ילדיו ,לציית לחוקים וכללים אנושיים מסוימים ובעיקר להכיר באלוהיו האחד והיחיד ללמוד ולעבוד אותו גם דרך התורה כדרך חיים.
ההתפתחות הנפשית בכיוון של תודעת העצמי האחד המאוחד והגבוה מתוארת ומסומלת דרך התפתחות העם כולו שהוא הנושא ,והוא בעזרת המנהיג משה הנביא מגיע לאלוהיו. אך נוסיף כי האדם הפרטי יוכל ללא מאמץ להקיש מכך לעבר התפתחותו שלו כיחיד. אך נדגיש כי זוהי וריאציה ראשונית של תודעה רליגיוזית ולאו דווקא יחידה.
לגבי ההתפתחות האישית של הפרט ,מילדות לבגרות ,יש בתורה רמז קל על צורך בספרציה- נפרדות , עזיבת ההורים לטובת הזוגיות. בתורה כתוב, על כן יעזוב איש את אביו ואימו… (בראשית פרק ב) אך בסיפורים עצמם ,אין עיסוק בהתפתחות ,בהשתחררות מעולם מטריארכלי ארכאי, ארכיטיפי, עצמאות מההורים והיווצרות קומפלקסים.
דרך סיפורם של מספר דמויות מרכזיות יש רמיזות על עמידה מול הצל ,החלק הבלתי מודע, וכמובן להתייחסויות של עמידה בחוקי עשרת הדיברות ועל פיתוח מידות מסוימות כחלק מהתפתחות אנושית. הקשר לאל ועבודת השם הינה מרכזית. נוכל תמיד להקיש כמובן מן הכלל אל הפרט ,דוגמאות המופת ומסיפור העם לסיפורו של היחיד, אך התורה אינה עוסקת ישירות בהתפתחותו הבסיסית של הפרט כשלעצמו .
הוא קצר, והחל מפרשת לך לך הם מתמקדים באבות הקדומים, בהתהוות העם ובהתוויית חוקותיו, ביציאת מצרים, מעבדות לחירות, בעלייה לארץ הבחירה ובהיסטוריה של החיים בארץ. סיפורי המקרא מביאים אמנם גם גרסה של סיפור הבריאה והתפתחות האדם, אך חלק זה… הנביאים הם היחידים הנשארים מקושרים — אותם בני האדם אשר להם הקשר הלא־מודע לציר אני עצמי, ולהם בלבד היכולת לתקשר עם העצמי הגבוה.
סיפורי התנ״ך, למרות עומקם וחוכמתם, אינם מתאימים דיים לשמש כהדגמה להתפתחות נפשית ארכיטיפית של הפרט, גם בשל העובדה שמדובר בסיפורים ובעדויות בעלי קדושה, המשמשים עד היום חלק מהדת, מהאמונה היהודית, מהמסורת, מהחגים ומהפולחנים. הם חלק מקדושת התורה… ויש להבדיל מכך, כמובן, את המחשבה היהודית המאוחרת, כמו החסידות, למשל, הנותנת מקום מרכזי למורכבות הנפש ולניגודים שבתוכה.
למרות כל זאת, ננסה להדגים מתוך סיפורי המקרא משהו על התפתחות התודעה הרליגיוזית־דתית, המרכזית כל כך במסורת היהודית.
בפרק זה, העוסק בהתפתחות התודעה, נתייחס לתודעה כפי שהיא מופיעה בסיפורי התורה: תודעה שבה ההכרה באל האחד, לצד המרכיבים הדתיים, המוסריים והמצוות, מרכזית. על כן ניתן לה את הכותרת „התוספת הדתית לתודעה”. תודעה דתית כזו קיימת בכל נפש, ויכולה להיות מכוונת לכל צורה רליגיוזית. נוסיף כאן שבמקרה של האמונה היהודית, ובאמונה המונותאיסטית בכלל, יש הכרה מרכזית באל האחד; ההסקה לעבר התודעה הנפשית היא ההכרה באחדות הכללית של חלקי הנפש, וההכרה והאמונה המתחייבות מכך שיש ארכיטיפ עצמי כולל — כלומר, הכול בנפש מצטרף לדבר מאוחד אחד.
בתודעה כזו יש קודם כול הפרדה מן הלא־מודע: יש אני מתפקד, פועל, חושב ורציונלי, המפריד בין טוב ורע. אך ערכה העיקרי של האמונה באחד שונה עבור האדם המקיים מצוות ועבור האדם בכלל. החלק המעשי של תודעה זו אצל האדם הדתי הוא הכרה באל, קיום חוקים ומצוות והולדת דורות חדשים. לעומת זאת, עבור האדם בכלל, ולאו דווקא זה המקיים מצוות, זוהי תודעה שתחפש את האחד, תתבונן ותחפש בעצמה את השלם המורכב מחלקיו; חלקי הנפש שבמהלך הטיפול או החיים יתחברו לאחד.
זוהי תודעה שתאמין באחד ותחפש לחבר את חלקיו. ועל כן תודעה זו נכניס תחת הכותרת של תודעה דתית או רליגיוזית־ אימונית, ולאו דווקא תוך קיום מצוות. מה שעוזר לאדם הדתי המקיים מצוות להתמודד עם נפשו וחייו על פי תודעה שכזו הוא האמונה בשם, התפילה ושמירה על אורח חיים. זה מחזק ונותן כלים; יש למי לפנות ועוד. ואילו לאדם הרליגיוזי עוזרים האמונה בשלמות, במשמעות של הדברים, ברוחניות שמעבר לחומריות ובהכרה במה שמעלינו ובזמניותנו.
ברובד הנפשי תודעה כזו נותנת מקום נכבד לאחד . האמונה כי בנפש קיים ארכיטיפ של האחד שיש צורך לשמור על קשר עימו ,הכוליות שתתגלה לאדם בחייו . הרעיון כי יש ארכיטיפ עצמי המכיל את הכול ונמצא בכל מקום . הרעיון שגם הנפש הינה מונותאיסטית והכל קשור יחד ופועל בשיתוף פעולה.
עד התפתחותה של המונותאיזם גם הנפש המושלכת אל העולם שלמעלה לא הייתה מודעת לזה שהכול אחד ופועל בתיאום בלתי ניראה. ברגע שאנו מבינים שזוהי השלכה מתוך עצמה אנו יכולים לתת מקום לארכיטיפ של העצמי השלם המתגלה שיש ציר בינו ובין האני.
ונחזור למיתולוגיה. כפי שראינו בסיפורי המיתולוגיה, האלים — הארכיטיפים — הם יצורים חצי־אנושיים או על־אנושיים, המתפתחים תוך מאבק עם הדור הראשון, הטיטנים (האדונים). האלים עומדים להפוך לאלים רק לאחר שהם פועלים כחבורה אחידה, שעליה להילחם בכוחות הפראיים, היצריים, הראשוניים והארכאיים, ולהשיג את מקומם הנעלה יותר באולימפוס.
המיתולוגיה מספרת לנו שהאלים אינם יכולים להשיג את מקומם היציב והקבוע באולימפוס ולהיות לאילי העולם בעזרת כוח עליון, אלוהי יותר, הפונה כלפי מעלה. עליהם לפנות דווקא מטה, אל בריאתו של האדם. רק אחרי בריאת האדם, ומתוך בני האדם המתפתחים, אמור להיוולד ולגדול גיבור אנושי בעל תודעה, שיכיר באלים ויעזור להם להילחם את מלחמתם. בדומה לאב אברהם, שיהיה גיבור־נביא המכיר באל המתגלה.
האלים אינם מופיעים ככל-יכולים כמו האל היהודי הקדום, שהיה קיים מאז ומעולם ויכול לברוא או להמית! הם נוצרו ונולדו בדרך ״אירואית״ ולעיתים נסתרת, בדומה ללידת האדם. האלים מסמלים ארכיטיפים שהתפתחו תוך מאבק להתגבר על כוחות טבעיים וחייתיים, ורוצים למצוא את מקומם בנפש האנושית.
בפועל, הדבר נעשה בדרכה של הנפש הכללית ביצירת התודעה הנפרדת, והארכיטיפים ממלאים את הלא-מודע. זאת המשמעות של הפיכה לארכיטיפים כאלה, הנמצאים בתוך לא-מודע מופרד בנפש הכללית. ובדרכה של הנפש הפרטית, הארכיטיפים הופכים לאישיים דרך היווצרות האני והתפתחות המורכבויות הנפשיות האישיות, המתמקמות מתוך החיים בנפש האנושית.
תהליך זה יכול לקרות כחלק מהתודעה וכעזרה לאני, או כתסביכים עצמאיים בלא־מודע של האדם, שיגיעו למודע במהלך החיים.
האלים הם בני אלמוות, אך הם בעלי תכונות אנושיות ארכיטיפיות. הם נולדים, מתפתחים ומחדדים את תכונותיהם הייחודיות, ועל מנת להשיג את מקומם בין האלים ובעולם שעליו הם צריכים להילחם. זוהי מעין "פוליטיקה" שבין הארכיטיפים.
הצורך של האלים באדם, באמונתו ובעזרתו מעניין להבנה. זהו צורך שמזכיר לנו כי העולם הארכיטיפי, שהוא דמיוני ויצרי, יכול להגיע להבחנה, לייחודיות ולביטוי בחיים עצמם, להתממש ולקבל פרסונליזציה — להפוך לאישי — רק בעזרת אדם, יחסים וחברה. רק אז יהפוך האני, שאחרי דורות רבים הופיע בנפש כארכיטיפ — תבנית — לאני המסמל את מרכז התודעה אצל הפרט.
האדם הגיבור מסמל עבורנו את ההתפתחות אשר בתוכה גם האני וגם התודעה, שהם חדשים יחסית בהתפתחות האנושית, נכנסים באופן קבוע לנפש כארכיטיפ. זאת לאחר שהרקולס, המסמל את הגיבור בן האל, יעלה גם הוא בסיום חייו לאולימפוס, על אף היותו אדם, כלומר, יהפוך לארכיטיפ, למרכיב נצחי בזכות גבורתו. כלומר, האני והתודעה הופכים לתכונות אנושיות מרכזיות גם ברובד הארכיטיפי — בתשתית הנפש. ארכיטיפ שאם יקבל את התנאים האנושיים הנכונים, יעשה את האדם לאדם!
עץ הדעת והאכילה ממנו מסמלים זאת בסיפור הבריאה. האכילה, כמובן, מסמלת התפתחות, אך אינה מראה התפתחות לאורך דורות, אלא… ומה שמעניין בסיפור הבריאה המקראי הוא שאכילה זו קשורה ביכולת ובצורך של האדם להמרות את פי האל, ללכת שוב בדרך הנחש… לא בעזרת הציות לאל.
אבל כדי להתפתח היה על האדם להמרות את פי האל וגם לעמוד בעונש, לקחת אחריות כחלק מההתפתחות בחיים. הדבר מצביע לעיתים על התפתחות בנפש האנושית בכלל, ובמיוחד בנושא התודעה, שיש בה גם משהו מחייב.
אך מלבד רצון האל, מה תהיה התכונה האנושית המוקדמת יותר, הארכאית יותר, שתדחוף את האדם להתפתחות, ליצירת התודעה ולהפיכתה לארכיטיפ חדש — האני — בנפש האנושית?
וכאן המיתולוגיה נותנת לנו הסבר אפשרי: זאוס, ראש האלים, אמור להיות בעל אינטרס ביצירת האדם, כי הוא זקוק לגיבור אנושי לעזרתו, לתודעתו ולכוחו, גם כדי שיוכל להמשיך אותו ואת תכונותיו — מרכז כוח, עצמה, שליטה והפריה. הוא גם יהיה מוכן להיות לו מעין אב, להפרות בת אנוש כדי שתלד אותו, על מנת שגדולתו וערכיו יופצו בין בני האדם.
אך מישהו חייב קודם כול לברוא את בני האדם מלכתחילה, וזאת זאוס אינו יכול לעשות: הוא איננו אלוהים כל יכול, ואיננו העצמי היוצר. לאחר שהתגבר על אביו, זאוס קיבל סמכות בין האלים ויצר אלים נוספים בעזרת טיטניות. למרות חשדנותו, הוא מוכן לקבל את הרעיון שטיטן אחר ומיוחד, ולא הוא עצמו, יברא את בני האדם.
הבריאה תגיע מתוך טיטן — יצור קדום יותר מהאלים, עיקרון הקודם לארכיטיפ של מלך האלים. טיטן המסמל חשיבה קדימה. הבורא צריך להיות בעל ארכאיות קדומה, בעל כוח יצירתי מלא באהבה, בחמלה ובאנושיות של הקרבה, ועם יכולת תחבולנית לעשות זאת למרות המתנגדים. הוא חייב להיות בדמותו של מישהו היודע לחשוב קדימה, מישהו הרואה את הנולד.
פרומתיאוס, הטיטן החושב קדימה, יסמל עבורנו מרכיב מסוים של העצמי: את העיקרון ואת הכוחות היצירתיים והבוראים שבאדם; את הכוחות הבוראים והמחדשים, המפיחים חיים, לעיתים על אפם וחמתם של הדורות הקודמים. פרומתיאוס הוא עבורנו העיקרון שיברא וידאג לאינטרסים של ברואיו. ביהדות זהו אחד המרכיבים של האל עצמו.
הטיטן פרומתיאוס, בן הדור שלפני האלים, הוא מעין ניצוץ ראשוני של האלוהות באדם, הקיים כבר לפני הדיפרנציאציה הארכיטיפית וההכרה בטוב וברע. הקיום הקודם מעיד על כך שכוח הבריאה קדום לאלים וקדום לארכיטיפים. הוא דומה בטבעו לעיקרון שהיה בנפש מראש, כחלק מהעצמי. זהו עיקרון המזכיר במידת מה את ישו, בן האלוהים, בהמשך ההיסטוריה.
אם ננסה ליישם זאת לגבי ההתפתחות הנפשית של התינוק והילד, ולפעמים גם לגבי ההיתקעות ההתפתחותית שלו, נראה שהניצוץ האנושי היצירתי והבורא נתקע בגלל קומפלקס או טראומה שמפריעים לרצון של האני או של התודעה להתפתח, ואז כל ההתפתחות מתעכבת. הבריאה והיצירה התקינות של החלק האנושי, של הרצון, של המופרדות של האני ושל ההגעה לתחושת אני, יביאו גם להתייצבות העולם הארכיטיפי, שממנו תבוא המשך ההתפתחות. מתוך בריאת האני יבוא גם החיבור המחודש, לעיתים, לשלל השכבה הארכיטיפית העוזרת להמשך בניית התודעה והתפתחותה.
האלים כארכיטיפים, אם כך, יוכלו להמשיך את האינטראקציה עם האני, ליצור מורכבויות נפשיות חיוביות ומתגמלות הנותנות חיים לילד, וכן לנער, למתבגר ולאדם הצעיר.
עזרת האלים לאדם מובנת, אך נראה בהמשך שגם האדם עוזר לאלים, ומתחילה להיווצר אינטראקציה הדדית המביאה להתפתחות האדם, כולל נפשו ותפקודו בעולם. איך זה קורה, נראה מאוחר יותר, בלידת הגיבור ובהתפתחותו — הגיבור שיסמל עבורנו את האני המתפתח.
לאחר שברא את האדם מאדמה ומים־חומר, ולאחר שהפיח בו רוח חיים ועבר את המבחן של זאוס, ראש האלים, והיצור מצא חן מאוד בעיניו, פרומתיאוס גונב מן האלים, בהסתר, עבור האדם את האש — גם זו הקונקרטית, אך גם זו הסימבולית של השמש, המסמלת את התודעה. הוא מוסר לאדם את הניצוץ האלוהי, שייתן לו את היכולת להמשכיות התרבות ולשימור סודות האלים.
הגניבה הזו של פרומתיאוס היא דרך מסוימת להסתכל על האופן שבו האדם מקבל את התודעה, ממי ובעזרת מי… לעומת זאת, בסיפור גן העדן, שם נערך הפיתוי באמצעות האישה והנחש לאכול מעץ הדעת, והעונש על אי־ציות לפטריארכליות יהיה תלאות החיים וקבלת עול הילדים והפרנסה.
במיתולוגיה היוונית, גם שם ניתן העונש לאדם המודע והמתקדם מראש, שמא יפתח היבריס. עונש זה מופיע באופן סמלי דרך סיפורה של תיבת פנדורה, באמצעותה של תיבת הצרות האנושיות. המיתוס מספר לנו שהתיבה מגיעה דרך האישה מלאת המתנות (פאן דורוס), היישר מידיו של הטיטאן אחיה, אפימתאוס, זה שחושב לאחר מעשה, דרכה. תתקבל האישה ,התיבה ויגיעו הצרות האנושיות. אותן צרות שיעשו את האדם לאנושי. אך אחרי העונש גם הנחמה מופיעה בדמותה של התקווה, שהייתה גם היא באותה תיבה של הצרות.
פרומתיאוס, מגן האדם, גם עוזר לו — לזה המאמין, הירא והעובד את האלים — למצב את עצמו במקום נכון יותר מול אימת האלים, מול כוחו של העולם הארכיטיפי. הוא מאמן את האדם להיות אדם מאמין, מעריץ ועובד, אך לא לבטל את עצמו ולא להפסיק לדאוג לעצמו. הוא גם מלמד אותו להשתמש בחלק התחבולן שיש בו, כאשר כוחותיו מול דמויות מאיימות עדיין קטנים. דאגה עצמית זו, שמתפתחת גם אצל הילד או הנער ככל שהוא מתבגר — מול הוריו — חשובה ביותר לבניית עצמו ולדאגה לקיומו. תכונה ארכיטיפית שבה חונן גם יעקב, האב השלישי, מול דמותו של לבן ובכלל.
הניצוץ האלוהי בדמות פרומתיאוס, שבסופו של דבר, בשל להיטותו לברוא, לעזור ולהיות חד־צדדי כל כך לטובת האדם והתפתחותו, סותר את האינטרסים של האלים, ולכן הוא חייב להיענש. עליו לזכור שאל לו להתפתח לכיוון חטא ההיבריס ולעבור קרוב מדי לאלים, לאלוהים. הדבר מלמד אותנו שכושר הבריאה והיצירה, גם של התודעה עצמה, עלול להביא את האדם להיבריס! גם מרכיב התחבולן עלול להביא את האדם להיבריס (נראה זאת בסיפורו של סיזיפוס), לעיתים במצב המאני שבו יימצא. על היוצר לדעת את מקומו, וגם אם הוא מעז לחרוג ממנו, עליו לשאת בעונש שיקבל.
הניצוץ האלוהי חייב להיות מרוסן, ענייני וכפוף לגבולות של העולם הארכיטיפי; הוא אינו כל-יכול. תכונת האדם להיות בורא ויוצר יכולה להעביר אותו על דעתו, לגרום לו לשכוח את גבולותיו, להיות טריקסטר (תחבולן), כפי שהיה פרומתיאוס, ולהיכנס להיבריס. הניצוץ חייב להיות מוגבל.
פרומתיאוס נענש ונכבל בשרשראות להר אררט הגבוה; הנשרים אוכלים ביום את כבדו, ובכל לילה הכבד צומח מחדש.
ניתן לומר כי היכולת ה״פרומתיאית״, הדאגה והריצה של האדם אחר הידע והמודעות, ובכלל זה ההשכלה והדעת, הן מרוץ הגובה מכולנו מחיר. ובכלל, המאמץ האנושי — ״בזעת אפיך תאכל לחם״ — מוצץ את דמו של האדם, במיוחד כשהדבר מלווה בהיבריס. הכבד הנאכל והנמצץ, הריצה וחוסר ההקשבה לעצמי גובים מן האדם מחיר, והטריקים לא עוזרים. הוא נסחט ביום העבודה וההתקדמות, במרוץ, ובלילה, בעת השינה, הוא מתמלא מחדש.
הניצוץ הפרומתאי ועונש הכבילות, האופייניים לאדם המתפתח, גובים מחיר. כאשר יש מרוץ, הם אינם מספקים את ההתפתחות האנושית הקולקטיבית בכלל ואת האישית בפרט. מגיע שלב בהתפתחות הנפשית הקולקטיבית והאישית שבו עיקרון נוסף על העיקרון הפרומתאי מתווסף להתפתחות, ויהיה צורך גם לרפא משהו!
העיקרון הבא, שמתפתח ויוסיף להעמקת ההתפתחות הנפשית, להרחבת התודעה והעצמי, הוא הכרה במוגבלות האנושית, בפגיעות ובפצעים האנושיים — עיקרון שקשור מאוד לטיפול הנפשי ולהתפתחות בתוכו. עיקרון זה יבוא לידי ביטוי באמצעות דמות מיתולוגית נוספת: המרפא הפצוע, הקנטאור כירון (בעל מאה כוחות; כירון פירושו „יד”) — דמות חכמה, אנרגטית וחצי־אנושית, שתחליף בהמשך הסיפור את פרומתאוס הכבול.
כירון, חצי אדם וחצי סוס, שכינויו במיתולוגיה קשור לכוח סוס וליד, הוא דמות שתביא התפתחות מממד שונה ועמוק. כירון מייצג דמות מורכבת ומתפתחת. הסיפור האישי של אותה דמות היברידית קשה ומספר על לידה משונה. אביו, שלא כמו אצל שאר הקנטאורים, הוא הטיטן קרונוס, אבי האלים, ואמו היא הנימפה פילירה (עץ הליים). הנימפה, שברחה מאביו המנסה לאונסה, התחפשה לסוסה והצטרפה אל בין הסוסים.
קרונוס התחפש גם הוא לסוס כדי להרביע אותה . כשילדה פלירה את תינוקה בסתר נבהלה מצורתו ,שהייתה חצי סוס וחצי אנושי ,היא נטשה אותו ביער. הילד הנטוש והמוזר הבן האלמותי כירון ,אומץ על ידי אפולו אל החכמה ,השמש והמושלמות. המוזרות שלו ,הנטישה, ולאחר מכן האימוץ על ידי האל החכם והמושלם אפולו ,עשו אותו ליצור חכם במיוחד ,חזק ובעל אנרגיה עם נטיות עצומות של מורה.
עם הראש המושלם, הרגישות והאהבה הופך כירון למלך הקנטאורים, למורה החכם של הגיבורים: יודע, מלמד, מחנך ואוהב אדם! ואולם, בהמשך החיים נפצע כירון. זה קרה מחץ תועה ומורעל ברעל ההידרה של הגיבור הרקולס. זהו חץ שנורה בשוגג, וכירון נותר פצוע אנוש. הפצע המדמם והבלתי נרפא בחלק התחתון, חלק הסוס שבו, הופך את כירון גם לאל הרפואה. הוא מקבל את היכולת להיות השראה למרפאים. הוא מביא לאדם את היכולת להפוך למטפל החכם והפצוע בעצמו. זהו ארכיטיפ המרפא הפצוע: מרפא משום שהוא עצמו פצוע ולומד לרפא את עצמו.
כירון הוא זה שסובל מפצעו ומתנדב להחליף את פרומתיאוס הכבול ולתת לו את נצחיותו, אחרי שזה ריצה את עונשו כ־30,000 דורות! כירון, המרפא הפצוע, שדרך המגע עם הפצע הוסיף על חוכמתו, מחליף את פרומתיאוס.
סימבולית, העיקרון הכירוני של המרפא הפצוע והתודעה דרך הפצע מוסיפים משהו חדש על העיקרון הפרומתאי של תודעה שכלית של ה־mind. העיקרון מוסיף ומרחיב את התודעה הקשורה בשכל, בחוכמה, בתבונה, בידע וברכישת ידע מבחוץ. הפצע, עקב אכילס, הוא הפתח הפנימי להמשך ההתפתחות, שהיא המודעות וההתבוננות שמעבר לאינטלקט, מעבר לידע ולהשכלה.
זוהי המודעות דרך הכניסה לפצע הבלתי נמנע של כל אחד ואחד מבני האדם, והיא האפשרות הנוספת להתפתחות. כמו שאומר ג׳. הילמן: הפצע הוא הרחם של ההתפתחות הנפשית. כירון, המרפא הפצוע, מסייע לתודעה העצמית בכך שהוא מאפשר העמקה והגעה אל העצמי האנושי, הכולל את הפציעה ואת הסבל האנושי.
על פי הסיפור, לאחר שפרומתיאוס יצר וברא את האדם, ועשה חלק מן הדברים בגניבה, הוא נענש וסבל. עונשו נמשך עד שמישהו — דמות בת־ אלמוות — יגיע להחליפו. אחרי פרומתיאוס, הראשון לברוא, לדאוג ולפתח, מופיע כירון הקנטור הפצוע, שמביא להמשך ההתפתחות והריפוי דרך הפצע האישי והעומק הפנים־ נפשי, שהוא מקום שיש בנו כבני אדם, מעבר לאגו ולטריקסטר־ התחבולן. כירון מקרב, אם כך, את האדם להתבוננות באנושיות ובסבל האנושי, המפתח, ובתוך כל זאת — למציאת עצמו. זהו מוטיב שנראה דרך דמותו של ישו גם בתודעה הדתית הנוצרית, שבאה אחרי התודעה היהודית, שעיקרה הוא השכל.
גם למטפל בנפש, המרפא ומסייע בהתפתחות הנפשית, יש צורך בכוח של סוס ובמחשבה מדויקת, לצד צורך בלמידה, בחוכמה ובאנרגיה. עליו גם לעורר במטופל לפגוש בתוך עצמו את המרפא הפנימי. בתוך היחסים הטיפוליים הוא נושא על עצמו את סבל המטופל ומחובר למרפא הפצוע שבתוכו. במהלך הטיפול, כדי להמשיך את ההתפתחות המחייבת, חשוב שתהיה נכונות לסבול וגם למצוא משמעות לסבל. ההתבוננות והתובנה בעזרת המטפל מביאות להעמקה ולהתקרבות לעצמי האינטגרטיבי. נקודת המוצא של הטיפול היא כי ברוב המקרים יש בנפש עצמה כוחות פנימיים המתגלים כדי לרפא אותה.
התודעה הנפשית נעשית עם הדורות מפותחת יותר ומכילה את הניגודים אשר בנפש, ואנו רואים כי מעבר לפטריארכיה, תודעה נפרדת שהתפתחה לאחר המטריארכיה, ההימצאות בטבע, אפילו בתוכו, הנשיות והגבריות כשני ניגודים המתאחדים לשלם, עוזרים ביצירת השלמות הנפשית.
טענתו של יונג בהקשר זה היא שהתודעה עצמה, המופרדת, יכולה לקבל גוון נשי־ נקבי יותר או גברי־ זכרי יותר, והאיחוד הפנימי המביא לשלמות בהמשך יהיה מול אותו אספקט הנשאר מוסתר בלא־מודע. כך שאדם, אישה או גבר, שתודעתו מזוהה עם פן גברי, יתחבר פנימה עם הפן הנשי המוסתר, ולהפך: אדם, אישה או גבר, שתודעתו מזוהה עם פן נשי, יתחבר פנימה לפן הגברי המוסתר. התודעה המתפתחת לכיוון זה או אחר תהיה מושפעת, כמובן, גם מגורמים חברתיים, תרבותיים ומשפחתיים שונים, או מציפיות על פי המגדר.
מעבר להבנה של דרך יצירת התודעה הפרומתאית והמשך רכישתה דרך ההתבוננות העצמית ובעזרת חוכמתו של הסבל, כפי שהיא משתקפת בדמות המרפא הפצוע ובניגודים שבנפש, מה אנו מוצאים ברוחה של התורה שיכול להציע לנו דרך נוספת להבין את רכישת התודעה והחיבור אל האלוהים ואל העצמי, וגם היכולת לרפא את הקיים בדרישת אלוהים. גם אם הדבר מתואר כהשתחררות וכהתפתחות של עם היוצא לחירות ומקבל את התורה ואת המצוות, אפשר ללמוד ממנו על נפש הפרט.
ניעזר בספר שמות, בפרשת כי תישא, ובסיפורי המקרא על הליכת עם ישראל במדבר, על מעמד הר סיני ועל היותו מובל בידי משה, כדי לנסות להבין את הנפש ואת התפתחותה דרך התפיסה המונותאיסטית המיוחסת ליונג ולנוימן. נוסיף לכך את ההסקה ואת ההבחנה בין הדרך הכללית של העם, המקבילה לדרכו הפרטית של היחיד — תהליך שיתממש באמצעות האינדיבידואציה, כלומר הפיכה לפרט המחובר לעצמי שלו.
מכיוון שהתורה עוסקת בעיקר בבניית הנפש הכללית של העם ואמונתו, במעבר ממצרים האלילית והמטריארכלית אל האמונה באל אחד ובמציאת ארץ הבחירה, ננסה לראות כיצד דרך זו מאירה לנו את ההתפתחות לעבר חוסן התודעה הפטריארכלית, המופרדת מהלא־מודע, ואת הקשר עם העצמי של העם או, במקביל, עם נפש היחיד.
נתייחס להתרחשות המתוארת בפרשת כי תישא, העוסקת בעיקר בציר אלוהים–אדם ובציר עם–אדם, בציר הקולקטיבי ובציר האישי, ובכוחו של העם לשמור על אמונתו ולא לגלוש לאלילות, המסמלת למעשה את המטריארכט.
ננסה להתייחס אליה מבחינה פסיכולוגית ולתת לה פירוש לאור התפיסה, התיאוריה והגישה הארכיטיפית של יונג ונוימן. כמובן, ניתן לראות את העם המתפתח ואת אמונתו, החל מהאספסוף הילדותי והאלילי, השבוי במטריארכט, ועד לשחרור ולהיווצרות של עם ואדם. ואם נתבונן בכך בהשלכה אל הציר האישי, תהיה גישתנו לדימוי האל בפנימיותנו. כך תהיה גם גישתנו הפנימית והאישית לתפיסת המנהיג הנביא, ליציאת מצרים, למסע במדבר ולבניית עם-אדם ואמונותיו. את כל אלה נראה כבניית האדם השלם, העושה במהלך חייו מסע נפשי ורוחני — מסע אינדיבידואציה — במקביל לחייו הקונקרטיים.
כמו שהאדם נבנה ובונה את עצמו, משתלט על הלא־ מודע, עוזב את אימו ואביו ויוצא למסע החיים הקונקרטי, הארצי, למרות געגועיו, כך גם נפשו נפרדת מהאם הגדולה. אישיותו מתחזקת, מקבלת צורה ועוברת את המסע: מסע הים או המדבר הלילי, עם המשברים שבדרך. זהו מסע של נפש ורוח המתפתח אל כיוון העצמי, אל הארץ המובטחת ואל ההכרה במה שמעליך, למרות הגעגוע לשוב לאחור.
ולאור הגישה הארכיטיפית, יש לתת מקום גם לשילוב האולטימטיבי של רוח וחומר, הקיים בחוויית הסמל המרכזי בנפש, כמאחד ניגודים, כפי שמופיע בתיאור המשכן וכליו באותו פרק.
סיפור יציאת מצרים הוא ארכיטיפ של המסע להתפתחות. מצד אחד, הוא סיפור של השתחררות מכל דבר שנפשנו רוצה להשתחרר ממנו ביציאה מן האם הגדולה שהייתה חיובית בזמנה והפכה לשלילית. כאשר יש צורך להשתחרר ממנה, היא כל כך נוראית ומפחידה, מחזיקה או אפילו מסרסת. בשלב מסוים היא מצרים.
שחרור מעבדות לחירות, משליטת ההכרה בידי פרעה המלך, שמסתמן כרע וכמענה לשלב הנוכחי, כי ייתכן שפעם, בסיפורי בראשית הקודמים, היה פרעה טוב, וירדנו אליו וחיפשנו אותו. ברמה הנפשית, הכוונה היא להשתחררות מהשכבה המטריארכלית, מהתסביכים, מהפגיעות האמיתיות או המדומיינות, מהצל ומהרוע; מהדבק שדבק בנו, מהדברים שאנו משועבדים להם ומתמכרים אליהם, ומהדברים ששולטים בנו וגורמים לנו להיות עבדים להם.
ומן הצד האחר, סיפור היציאה ממצרים הוא סיפור של התחבטות, התחברות ושל מציאת הקשר אל האל, אל העצמי הגבוה יותר אשר בנפשנו, תוך כדי הליכה במדבר. זהו חיבור מודע של הנביא לנקודה הגבוהה והבלתי נראית, הפועלת בתוכנו: פעם מעלינו, פעם מתחתינו ופעם מחוצה לנו. פעם אנו קרובים אליה ופעם מנותקים ממנה. פעם היא נחווית כעל־ אישית ופעם כאישית ביותר; פעם כתעתוע ופעם כאמת; פעם כשיא החומר, פעם כשיא הרוח ופעם כחיבור בין הדברים.
בכל שנה ושנה אנו יכולים לשאול: למה אנו משועבדים? מה אוחז בנו? למה אנו מכורים? למה אנו עובדים יותר מדי? ממה צריך להשתחרר? וכמובן, מה או מי עוזר לנו? בדומה להתייחסות בהגדה של פסח, כל אחד חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
תהליך ההשתחררות והיציאה למסעות, שמתחברים יחד למסע האינדיבידואציה — ההגעה לעצמי, החיבור לעצמי, לאנושי, לנצחי ועוד, למשמעות ולמבט־ על על החיים — משול למסע במדבר, והוא אינו פשוט.
מאז קטנותנו יש מי או מה שדוחף ומאיץ, יש מי או מה שמוביל מבחוץ או מבפנים, ויש משהו בתוכנו שאנו חשים כמנהיג אותנו, כמתווך בינינו לבין משהו גבוה יותר, שממנו אנו רחוקים בתודעתנו או שאליו אנו נדחפים, לא תמיד במודע.
גם ה ״משה״, כמעין נביא בתוכנו — האב או האם הפנימיים, העליונים; המנהיג, הזקן החכם, וגם האל הבורא והמוביל — קיים בתחילה בחוסר מודעות. החיבור מתחיל בדרך כלל בהישענות פה ושם על גורמים מתווכים, כמו דמויות המשמשות כתחליפים הכרחיים בשלבי חיים שונים. לעיתים אלה תחליפים טובים, ולעיתים אלילים העלולים להזיק לנו.
יונג אומר: ״הקשר בין הנפש לדימוי האל או לאמונה נמצא בחוויה הפנימית, ומתגלה לראשונה כיחסים או כהתכתבות בין השניים. ולכן, כאשר אני אומר, כפסיכולוג, שאלוהים הוא ארכיטיפ, אני מתכוון לתבנית פנימית המוטבעת בנפש, המקבלת מימוש במפגש עם משהו אחר.״
יונג חשב שהעצמי הזה, הכולל והייחודי שבתוכנו, מופיע בדימוי האל. האלמנט הגבוה שבנפשנו יופיע בצורות שונות בחיינו, בפנים או בחוץ, בהתאם להתפתחות ולמה שאנו מחפשים באותה תקופת התפתחות. ברמה האישית, הדימוי הזה יכול גם להשתנות ולקבל צורות שונות. בוודאי שגם ברמה הקולקטיבית, כפי שמופיע בפרשת כי תישא, הוא משתנה ומתפתח, והיחס כלפיו עובר אף הוא גלגולים במהלך ההיסטוריה של בניית העם, ובמקרה זה — העם היהודי.
כמו בילדותו של העם ובהתהוותו, נחזור אל הילדות, שבה אנו מצויים באחדות מרבית ובלתי מודעת עם העצמי הזה, כמו באותה אחדות ראשונית ובלתי נפרדת עם האם. בתחילה הכול אחד, הכול כלול, ואנו חסרי הפרדה וחסרי תודעה. עד שהמצב הזה הופך לעבדות. התודעה פועלת כמפרידה, בדומה לבריאת העולם בידי האל, שבה בתחילה נוצרו הפרדה וסדר. אנו מתחילים להיות עצמנו, אך עדיין קטנים, מפוחדים ותלויים, נעים ונדים בין ההורים לבין העולם הקורא לנו. דימוי האל אינו מודע אז, אך הוא מהווה חלק מהווייתנו, באמונה שאנו מאמינים באם, באב, במשפחה ובסביבה.
על פי ראייה זו, יש איזה כוח עליון, גם פנימי, שרואה ומכיל את השלם ומנסה לגבש או לתת סימן שיש סכנה לגיבוש.
יש כוחות עליונים מגדלים ומובילים, שמהווים עבורנו מעין צינורות לכוחות עליונים. לצד זאת, יש לנו קודם כול אני שמתחיל לצאת לחיים. והאני הזה מתחיל להבין עם הזמן שהכוחות העליונים שהשליך על אשר סביבו קיימים גם אצלו. ההורים מיילדים את הילד מהעולם הגדול והארכיטיפי אל העולם האנושי.
משה, האיש, כאב ונביא-מנהיג, מוביל את העם ומגדל אותו ואת עצמו להיות נביא, ועם הזמן המתאים עושה ניסיונות לחבר את העם אל האל: אל האל המרומם, המרוחק והמופשט, שהוא בלתי נגיש ובלתי נראה, הנמצא בגבהים. בתחילה הוא בעיקר אל נורא, צבאי ומעניש.
משה המנהיג, ההופך לנביא, הוא כדמות מחברת, מעין ציר בין האני לעצמי הגבוה. הוא עובר דרך תהליך ארוך ומעניין, המאפשר לקשר הזה, לדימוי הזה, להתפתח. הוא מאפשר לא רק לפחד ממנו, אלא גם לחוש אותו, ולו דרך דברים, להאמין בו, להתפלל אליו ולבקש ממנו.
בסוף התהליך מתקבל אל שיישאר מצד אחד מופשט ובלתי נראה, אך אינו כה רחוק; הוא אינו רק מפחיד, ונעשה, על אף קדושתו הגבוהה, במובן מסוים אנושי וקרוב יותר.
מן הצד האחר, הוא הופך לאל שמדברים אתו ועושים אתו משא ומתן. הוא יכול להיות גם רחמן וגם סולח, ויש לו פנים וגב. הוא יכול להיות גם אישי וגם בעל פנייה אישית — הוא בעצמו. ולא רק מלאך מתווך. ונראה שגם משה, כמו אב טוב, צריך למצוא את מנהיגותו הנכונה. הוא אינו יכול להיות מנותק מארציות ולזרוק אותה על אהרון.
משה, בשלב זה, כשהוא עדיין אדם ומתקרב לנבואה, אינו מבין ואינו מתייחס עדיין לעם ולנטישה שחווה, אלא עסוק רק במשימתו החשובה, כי יש לו עם מאחוריו!
אם נתחיל לחבר את הפרשה המדוברת עם מעמד הר סיני שבתוכה, ונראה בה פרק חשוב ביותר בתוך המסע הזה, נגלה כמה דברים:
העם גובש חלקית, או נכון יותר — התאסף; אספסוף וערב רב יצאו בעזרת משה ממצרים המטריארכלית, ביד חזקה ובזרוע נטויה, שלא ברור עדיין של מי היא. הוא הולך כמה שנים במדבר, מאמין שיש שם מישהו, משהו. יש לו את משה כאב וכאם, כמנהיג מוביל, ובתוך כך יש לו גם קשר כלשהו עם ייצוג גבוה, זה שהעם לא מכיר.
למעשה, העם אולי עדיין מאמין באלילים המצריים! משה מגבש לעם גוף, מעין "אני": חוקים, משפטים, סדר ומסורת. מלבד ה"אני", הגוף של העם מאפשר לו להתקבץ, לשרוד, להיות מובל ולהיות תלוי. יש שם מעין כוח עליון המכוון מלמעלה, והקשר עמו הוא דרך דמות המנהיג־ הנביא. אותו כוח עליון עדיין מסווה, נסתר, צינורי, בלתי מודע בעליל ומאוד לא מוחשי.
דימוי האל, שברגע זה הוא כוח מרוחק ובלתי מודע, הוא החוק הגבוה, המוסר, האלמנט הרוחני הגבוה, הערכים והאידיאות הגבוהים, אשר בהם הרגשות הגבוהים, כמו אמפתיה, חמלה ורחמים, עדיין אינם מעוצבים. גם היחס בין החומרי לרוחני אינו מעוצב. גם מהו האישי־פרטי ומהו הקולקטיבי אינו ברור, והייחודיות והמיוחדות עדיין בתהליך של התהוות.
גם הארץ המובטחת היא כמעין אידאה, געגוע למשהו רחוק, לא מודע, לא מושג, המערב בתוכו גם משהו גן־עדני ראשוני (געגועים לאם), אך גם משהו חדש ואחר: הבית, המנוחה, השלמות; כביכול, ה״איתקה״ באודיסיאה, מטרת המסע, היעד בסופו. וברמה הנפשית האישית, להגיע לארץ המובטחת פירושו להיות שלם, להיות במקום שלך, בבית הפנימי שלך, הייחודי לך. להיות עצמך.
העם הזה, שברמה האישית מייצג מעין אני, ומשה — הדמות המחברת, הצינור אל… — יכול להיות לעיתים דמות חיצונית שעליה מושלך הגורו, המתווך הפנימי הזה. דמות שיש לה עצמה וקשר לחבר אותך. הנביא הפנימי, הזקן החכם, האב הגדול, האם הגדולה, שנושאים עבורך את הבניין ואת התוכנית שלו עד שתתעצב בעצמך ותקבל צורה אנושית עבורך.
גולת הכותרת של הפרשה ומרכז הדרמה זוהי עלייתו הכפולה ואולי המשולשת של משה להר סיני למקום הגבוה תרתי משמע , לקבל את לוחות הברית. בעלייתו הראשונה ואיחורו אנו נפגשים בחוסר הסבלנות, באי־ היכולת של העם לחכות, בחוסר בשלותם ובתלותם הילדותית במנהיג ובתגובתם לאב שנטש. בפנייתם לאלוהים זרים וקונקרטיים, לעבודת אלילים שאינה מייצגת ואינה סמלית, במקום לעלות גבוה אל האל האמיתי, אל האמת המאחדת רוחני וחומרי, שמימי וארצי, אדם ואלוהים, עם ואלוהים, חסד ודין ועוד, הם נתקעים בחומר, במסכה, באני בעולם הארצי ובקולקטיבי.
ומן הצד השני של הדרמה — עלייתו של משה, שעדיין מנותק למדי מן העם ואינפלציוני למדי בחיבורו הלא־מאוזן לאל, להר סיני, לקבל את לוחות הברית וליצור ברית של ממש. אך גם האומניפוטנטיות שביצירת חוקים גבוהים ועמוקים מלווה במשא ומתן ובהשפעה הדדית: אלוהים.
אלוהים, מיד כאשר נותן לו את הלוחות שנעשו מא' ועד ת' על ידי האל, אומר לו בכעס (פרק ל״ב, פסוק ז׳): ״לך רד, כי שיחת עמך אשר הוצאת מארץ מצרים״. רד אולי גם מגדולתך, כי יש להכיר בפיצול, בנתק של האדם האינפלציוני, שמשה עדיין אינו יודע אותו. גם משה עובר שינוי והופך להיות יותר אדם.
אלוהים מופיע פה כאל הכועס, המעניש והמשמיד, ואומר: ״ועתה הניחה לי וייחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי״ (כמו את אברהם) (פסוק י׳). משה מזדעזע ומתחיל לגלות את מידת הרחמים והחמלה על העם — עמו. הוא מבקש ומתחנן בעבורם. הוא מביא טיעונים ומזכיר את ההבטחות הקודמות, את האהבה הראשונה, את האיחוד הראשוני: ״וינחם אלוהים על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו״ (פסוק י״ד). ה׳ מושפע ומקשיב. כל אחד מן השניים משפיע ומושפע, ונראה בהמשך שהשניים מתמתנים מעלייה לעלייה ומשיח לשיח. משה לומד לסנגר על העם ולדבר בעדם, ולהזכיר לאלוהים שיש פה הבטחה, אחריות וצורך לקבל את הטוב ואת הרע. אלוהים מתרכך וסולח.
אך כדאי לראות קודם את ההמשך… כי משה גם הוא עדיין בפיצול: לאלוהים הוא מתחנן, אך על העם הוא זועם. אחרי שהוא יורד, הוא שובר את הלוחות האלוהיים בחמה, קורא: "מי לה' אליי!", והורג בעזרת הלויים שלושת אלפים איש מבני ישראל. זה נורא ואיום, ומראה לנו את הנקמנות ואת חרון אפו של המנהיג. הוא מעניש אותם באכילת אבק עגל הזהב. הוא מתרחק מן המחנה, יוצר לעצמו אוהל מבודד, שם הוא פוגש את הענן ומדבר אתו לעיני העם, ולא רק על ההר: "וראה כל העם את עמוד הענן עומד פתח האוהל וקם כל העם"… ואחר כך: "וידבר אלוהים אל משה כאשר ידבר איש אל רעהו"…
גם משה מתרכך, וגם אלוהים יורד, ולפחות משהו ממנו מתגלה גם לעם. יש פה קירוב בין אלוהים לאדם. משה מתרכך, סולח וממשיך לבקש, והפעם כבר לומד מאלוהים על מידת הרחמים.
בקטע הבא, שבו משה מקבל את הלוחות בפעם השנייה, יש משמעות רבה בשני מובנים: גם בקשר שבין האדם לאלוהים, כלומר, בציר אדם–אלוהים, וגם בציר שבין העם לאלוהיו. האל הגבוה והנורא הופך לאל קרוב יותר, אנושי יותר, וחשוב מכול — גם אישי יותר בפנייתו.
ההתרככות של משה מתבטאת גם בכך שהוא אומר לאל: ״אם אינך סולח להם, מחה אותי מספרך אשר כתבת״. אלוהים אמנם מעניש אותם במגפה, אך מתרצה. הוא ישלח מלאך ויעלה אותם לארצם. פנייתו של משה לאלוהים עוברת כאן גם היא שינוי וריכוך, ונעשית אישית יותר. בפרק ל״ג, פסוקים י״ב–י״ג, משה אומר: ״אתה אומר אליי: העלה את העם הזה, ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי; ואתה אמרת: ידעתיך בשם, וגם מצאת חן בעיניי״.
והבקשה מתקבלת: ״ויאמר ה׳ אל משה: גם את הדבר הזה אשר דיברת אעשה, כי מצאת חן בעיניי ואדעך בשם״ (פרק ל״ג, פסוק י״ז). כלומר, יש כאן הבטחה לייחודיות מול אומות העולם — ייחודיות שתהיה מרכזית גם ברמה האישית.
״אתן לך את כל הטוב, אבל לא תראה פניי״. ואז הוא מכוון אותו לאן להגיע, למקום מסתור, שם יראה אותו תחילה בהסתרת עיניים, אך רק מאחור, וידבר אתו. ושם ממשיך הדיאלוג שעוסק גם בלוחות החדשים, כאלה שעל משה עצמו לפסל על הארץ. וזה חשוב — גם על הארץ וגם משום שיש כאן עשייה ותרומה ממשית של משה. עליו להביא את חומר הגלם, ואז על חומר זה אלוהים יכתוב את מילותיו: יש כאן משהו הדדי בין אלוהים לאדם.
וכך כתוב: "וירד ה' בענן, ויתייצב עמו, ויקרא בשם ה'." ואז נכנסות לתפילה השורות החדשות: "אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת."
אבל נזכור שישנם גם תנאים בברית הזו, שבה אלוהים מזכיר שוב את הדברים המרכזיים שיש לשמור. כריתת הברית הזו של העם, של משה ועם העם, ארכה ארבעים יום וארבעים לילה. ואז ירד משה, וקרן עור פניו, וגם עליו היה לכסות את פניו מפני האור החזק והקדושה. הוא מסווה את פניו מול העם ומוריד את המסכה מול האלוהים. כוחה וחשיבותה של המסכה, הפרסונה, שחשוב שתהיה, אך חשוב גם לדעת להוריד אותה. וחשוב גם לדעת שגם בתהליך אישי, המפגש עם העצמי ועוצמתו עלול לסנוור.
הדיאלוג של משה עם אלוהים מראה לנו שני דברים: בציר הכללי־ קולקטיבי של העם והאמונה המתהווה, כיצד היחס בין האדם הגבוה יותר — נביא המקושר ללא־ מודע ולאלוהים, המתווך החיצוני והפנימי — התפתח במהלך ההיסטוריה האנושית, כלומר ברמה העל־ אישית ואפילו במשא ומתן המתלווה אליו.
ומעניין שמשה, במובן מסוים, כאדם, כמנהיג וכמחוקק, משפיע גם על האל עצמו בעזרת המשא ומתן. שוב, היחס בין האדם לאל הוא הדדי, גם אם לא סימטרי. גם אלוהים מושפע מן האדם. אך ניתן להסיק מכך גם כיצד כל אדם, בתורו, יעבור את הדיאלוג הזה עם הלא־ מודע ועם העצמיות שלו — העצמיות השלמה המחייבת.
העצמיות יכולה להיות בלועה בסופר־ אגו ובמצפון נוקשה, מקפיד ואכזרי, שהציב לנו ערכים ונורמות קשים ונוקשים, שאיפה לשלמות והענשה עצמית; אך היא אמורה להפוך למשהו אחר: מפותח יותר, מרוכך יותר, אישי, אמפתי, מבין יותר את משמעות מסע החיים שלנו וחומל עליו.
בכל מקרה, כאשר מדובר באמונה יהודית, העצמי המתגלה יקבל גם את האופי הייחודי לעם ואת האופי של הקשר המיוחד עם אלוהיו — קשר של אני–עצמי.
אך בשלב ראשוני זה, כמו העם, גם האני הפרטי עדיין רחוק מכל מה שקורה. כדי להתקשר לאלוהים הפנימי, לעצמי, במקום לשלטון הסופר־ אגו והמצפון הנוקשה, עליו קודם כול להשתכנע ברמה הקונקרטית, המציאותית והרציונלית, ובהמשך יוכל לסמוך ולהאמין.
ונחזור לרגע אל ההתפתחות האישית בשלב הזה של ההתגלות: ראשית, האיחוי, הכוונות והסכנות. התורה בפרשה זו מביאה את נושא ההתפתחות והאיחוי של ציר האני והעצמי בצורה מדהימה, על כל המהמורות שבהן האדם עלול ליפול במהלך התפתחות אישיותו, ובמיוחד בדרכו אל מקומות עמוקים וגבוהים יותר.
האני עלול להיתקע במקום הקונקרטי, היצרי, האדמתי או האימהי מדי, אם יישאר מחובר יותר מדי לקונקרטי, לגוף, ותלוי רק באנשים אחרים כדי שיובילו אותו מעבר לכך.
אלה יכולים להיות גם הקומפלקסים האוטונומיים שלו, בעלי הטון הרגשי האישי וחוסר המודעות. עם הזמן, לאחר שהאני נבנה ומגיע הזמן לשחרר אותו מעליונותו הכול־יכולה, האדם נדחף לחפש את מה שמעבר, להשתחרר ולהיחלץ מן האני, מן הפרסונה ומן המצפון הנוקשה, ולמצוא במודע את הקשר אל העצמי הכולל והגבוה — ציר אני–עצמי. עגל הזהב, במקרה האישי, מסמל היתקעות במצב מטריארכלי או פיצול: משה ואלוהים מנותקים מן העם, מן האני ומן הקרקע, ואז נסוגים למטריארכליות, לאלילות ולחומר. הוא יכול גם לסמל סוג של אינפלציה, ניפוח והיבריס — ניסיון למצוא את הכוח הנומינוזי ישירות בחומר, ללא חיבור אישי וממשי.
וברמה האישית־נפשית, בתוך תהליך המפגש עם העצמי, מה שיאזן את הניפוח וההיבריס וימנע היתפסות בארכיטיפ העצמי הוא דווקא האמפתיה, הענווה ומידות החמלה והרחמים, המחברות את האדם לאנושיות שלו. היכולת לחמול מורידה ומחברת. ציר האני–עצמי עובר ריכוך ושינוי: האני–עצמי שוב יורד מעט, והאני והפרסונה עולים מעט; האדם מסיר מעליו את עורלת הלב, והלב נחשף. לעיתים יש רצון לתהליך מהיר, לאיחוי מהיר, ללא ריכוך ודיאלוג. התפתחות האישיות מתרחשת רק בסבלנות, בדיאלוג פנימי, בהקשבה ובמשא ומתן פנימי, ובהקשבה לחולשות.
התורה מראה לנו כי המסע לכיוון העצמיות שלנו דורש הליכה במדבר והתעכבות במקומות קשים, מקומות של הצל ושל סכנות נסיגה. נחוץ אומץ, אך ללא חמלה ורחמים, ללא תקווה ואמונה פנימית, אפשר למעוד. נחוצה יציאה מסופר־ אגו — ממצפון נוקשה ומחלק דינים קשה; מפגש עם החסד חשוב לעיתים קרובות ביותר להתפתחות. מציאת החן הפנימית לעומת השנאה העצמית. הבטחה פנימית וסימנים פה ושם מתוך החיים לכך שיש תקווה שומרים על האמונה.
אנו רואים אנשים שעברו טראומות קשות ואינם רואים שביב של תקווה, או אנשים שאינם מבחינים בשום דבר טוב שקורה להם ועלולים ליפול לייאוש ולדיכאון. כדאי לציין שבסיומה של הפרשה אלוהים מבטיח לעם את ייחודו או את ייחודיותו כעם הנבחר, מה שמטה את העצמי לכיוון תרבותי מסוים — יהודי. ונשאלת השאלה: האם זה לא יכול להיות דווקא עיקרון כללי של הנפש, של כל נפש?
ראינו כי התפיסה היהודית נותנת מקום מרכזי לציר אני–עצמי. יש אזהרה מפני עבודת אלילים, ויש צורך בענווה ובחמלה, בהימנעות מהיבריס תוך הכרה באל שמעבר לעצמנו וכיבודו. התודעה היא אישית אך גם דתית, עם הקונוטציה היהודית שלה — הייחודיות והנבחרות, גם במישור האישי־ פרטי.
וכעת, עם שלוש התפיסות של התפתחות התודעה — הפרומתאית, של השכל והמחשבה: לדעת, להחכים, לחשוב קדימה ולשמר ולהעביר את התרבות; לאחר מכן תפיסתו של כירון, המרפא הפצוע: לדעת להכיר את עצמנו דרך ההתבוננות הפנימית הרגשית, הפגיעות, החולשות, התחלואים ועקב אכילס של כל אחד, החמלה והתודעה הנפשית הכוללת את הפונקציה הרגשית; ולצידן התפיסה היהודית המונותאיסטית, הנותנת מקום ראשון לאני הממושמע, בעל החוקים והשליטה העצמית, המבחין בין טוב לרע ומוסיפה לנו את ציר אני–עצמי ואת כוליות העצמי, הן במובן האישי והן בתפיסת האל — תודעה רליגיוזית שלאו דווקא קשורה לדת ממוסדת כלשהי. זו תודעה הכוללת את התבונה המחשבתית, את המרכיב הרגשי של האמונה ואת האינטואיציה של הלא־מודע והעצמי השלם.
כעת, עם התייצבותו של מושג התודעה המורכב, אנו מוכנים להיכנס לעובי הקורה — לתהליך התפתחותה: כיצד מתארת לנו כל מיתולוגיה את אופן התרחשותו של הדבר, ומהו התהליך הנפשי במיתולוגיות השונות. ראשית, להתפתחות האני, שתבוא דרך התפתחות הגיבורים, שהם סמי־ארכיטיפים אך גם בני אנוש, ועל כן מסמלים את האדם ואת תודעתו.
ביהדות נוסיף על האבות כגיבורים את השופטים והמלכים, המייצגים חלקי אני שונים, כל זאת לעיתים קרובות בעזרת הנביאים או באמצעות הוכחתם. הנביאים הם בני אנוש בעלי תודעה, אך מחוברים גם ללא־מודע, לציר אני–עצמי ולאלוהים, ולעיתים, כמו אליהו ואלישע, הם ניחנים ביכולת ריפוי מיוחדת, העולה על זו של בן אנוש רגיל בתקופה שבה חיו.