האם ישנה דרך שלא ניפול לארכיטיפ הזקן או הזקנה, ה-senex השלילי, אשר עלול להביא אותנו לזקנים נוקשים, למוסרניים, בעלי הרגלים כפייתיים חוזרים, להפכינו למטיפים, לביקורתיים. האם יש דרך שבעת הזקנה לא נעשה דמוניזציה של כל מה שקורה עכשיו סביבנו, שניטה להאדרת העבר, לשלילת העתיד ולהצמדות כפייתית לחוקים ולסדר הישן. האם קיימת אפשרות שלא נידבק לנרטיב הסגור והבלתי משתנה שחיברנו לעצמינו?
כיצד להישאר פתוחים לתמונה הכללית, להמשך ההתבוננות וההבנה, ליכולת לנתינת מקום, לקבלת העולם, להישאר בפרספקטיבה של פעולת ניגודים, גמישות לעולם המשתנה, ליכולת בקבלת הגברי והנשי המשתנים, בפתיחות לדור החדש ולסופיות של עצמנו לנצחיות של העולם.
פילוסופיית חיים מסוימת שנפתח לעצמנו הינה תגלית טרנס פרסונלית וחלק אינדיבידואציה אומר יונג. ונשים לרגע בצד את בריאות היורדת, התכלות הגוף והירידה מנטלית דבר שאולי קשה לעשות.
ויש האומרים שנוכל לעשות זאת אך ראשית, זוהי עבודה קשה ומתמשכת של התבוננות על עצמנו, החל מהכרת הצל ,הקומפלקסים, הבנת ההטיות האישיות ,הכרה בדעות הקדומות, בהבנת המקומות הלא פתורים שלנו ,הכרה בהשתלטות האגו והפרסונה הכרת ההצדקות העצמיות שלנו ,הודאה בנרטיבים שאנחנו בנינו לעצמנו , הכרה בהשלכות על העולם סביבנו והאי יכולת שלנו לקבל את העולם אשר סביבנו: נודה כי אנחנו מנתחים, ,מגנים ,יודעים לזהות את הצל בכל מקום, והקושי שנישאר הקושי המרכזי שלנו, זה לקבל את העולם מבלי שאנחנו ולא אחר נהייה חלק דומיננטי ממנו !
בקיצור ננסה להציג אפשרות כיצד להישאר בגיל המבוגר יותר מכילים ומבינים, יותר מחוברים ויותר מתבוננים ומתוך היותנו מכירים את הגישה היונגיאנית -נוימניינית להיות יותר בקשר עם העולם הארכיטיפי, אשר שם במקורות הנפש נמצאת גם החכמה המצטברת. אולי זה יעשה אותנו מקורבים לחכמה.
ואם בחכמה עתיקה אנו עוסקים למי שאנחנו חייבים לדעתי הרבה תודה והערכה בהפניית תשומת ליבנו לחכמה הנצחית, לכוחה העצום של ההתבוננות ושל יכולת האדם להתפתח מבחינת חוכמתו, התובנות שלו והתקרבות שלו לחכמה שנאספה במהלך הדורות, זה לפילוסופים הגדולים שעסקו מתוך אהבת החכמה בהתפתחות שלה.
אותם אילו שהצביעו על המורכבות של התבונה ומקומה, שחיפשו את אושרו של האדם, שניסו לצאת מגבולות ההסתכלות הדתית, ה"מדע העליז", כמו שמכנה זאת ניטשה, שמחת התובנה והתרוממות רוח כמו שיקרא לזה שפינוזה ונבואה כמו שיקרא לכך הרמב״ם.
במאמר זה נתייחס בעיקר לאותם פילוסופים שקדמו לתקופתו של יונג שהיוו לדעתי כמעין הקדמה לאפשרות של לא מודע קולקטיבי, חכמה נצחית מתגלגלת שמאפשרת לנו דרך עבודה פנימית, מתוך הכרת עצמנו וקבלה עמוקה את הזמניות הקצרה שלנו להגיע ולגעת בזקן החכם.
אמנם הזמן קצר והמלאכה מרובה, אך אפשר אולי להגיע לייחודיות האישית שלנו, להתחברות אליה והבנתה.
שלשה פילוסופים גדולים ונתונים במחלוקת בסביבתם ובתקופתם אזכיר בהקשר של לפני יונג. ויונג לא נותן להם קרדיט ישיר בפיתוח מושגיו. למרות הטענה שהם היוו כתשתית עליה צמחה החכמה האמורה ובמידה מסוימת גם התיאוריה שלו.
הרמב"ם, שפינוזה, ניטשה ששלושתם בדרך זו או אחרת עדינה יותר או בוטה, ניסו לשחרר את האדם מתפיסת האלוהים השגורה והחיצונית ליקום וללכת מעבר לזה ובגישתם זו הם החזירו לאדם את האפשרות, נתנו לו את התקווה ואפילו האמונה אך גם החובה והעבודה, למצוא בעצמו את התשובות.
הם האמינו שהאדם מתוך סקרנות, בעזרת עבודה של התבוננות, דמיון ואומץ ימצא את התשובות ויוכל להגיע לדרגת מודעות גבוהה כמו נביא, למצוא את החכמה הנצחית או להתקרב לעל אדם (איבר-מנש) לפי ניטשה.
הרמב"ם הראשון כי חי אי שם במאה ה 12 וגישתו הכי עדינה בדיבור על שינוי של דימוי האל, נתייחס לעבודתו הגדולה ל"מורה הנבוכים" בו הוא בכוונה זורע את ספק המאמין, כי הספק לדעתו הוא מצב ראוי להבנת הניגודים. הניגודים והמורכבות בתפיסה של האל ודימוי האל. האלוהים של הפילוסופים על פי הרמב"ם, הטרנסצנדנטי אולי סותר את האלוהים הפולחני. הוא לא אומר כמובן כלל שאלוהים הפולחני אינו קיים , או שהתפיסה על קיומו מעל והאמונה בו באופן שבו קיימת אינה נחוצה לו לאדם, להיפך נחוצה ביותר לשם גיבוש משמעת עצמית, מסגרת חיים ובסיס שמתאים לכל! אבל האדם בעל הסקרנות, בעל יכולת ההתבוננות, בעל הדמיון והמחשבה, ובעל מוסר, האדם השולט בדחפים ורותם אותם לחכמה ילך מעבר לכך ויגלה עולם שהוא מעבר וזוהי ההתפתחות לעבר החכמה.
במשל הארמון והמלך הוא אומר, ההלכה מביאה את המאמין אל הפרוזדורים, אולם הפילוסופיה והתבונה מכניסים אותו בתוך הבית ומקרבת אותו למלך. הוא למעשה ממקם את ההלכה מחוץ לארמון. ומי שממשיך לשאול להסתקרן ולשאוף למידע ולידע עצמי זהו האדם עם המצוינות, ואני מוסיף, בדרך האינדיבידואציה יגיע לרעיונות הגדולים.
על פי הרמב"ם יכול האדם להגיע לדרגת נביא ולאו דווקא למעשה ניסים, זה יקרה תוך כדי סקרנות, חוזק מוסרי יכולת לרתום את הדמיון למחשבה יכולת להתפתחות עצמית. מתוך העצמיות המפותחת והמודעת יוכל האדם לנבא גם דברים שהם מעבר לעצמו! אלוהים מתגלה לו מתוך העצמיות, התבונה והדמיון שעומד לשירותה. תבונת האדם היא האפשרות לגאולה אומר הרמב"ם דבר שיחזור אצל שפינוזה.
ויש שמתוך הפחד שאולי מערער דברי תורה ונביאים, האשימו אותו בפנתאיזם כמובן ….ויש שמשאירים אותו כרב ולא פילוסוף ויש שאוהבים את המילה מבוכה כפתרון וניסיון לעשות סדר במבוכה. אבל עבורנו, המטפלים ההכרה בכוח הדמיון, ההבנה בכוחם של החלומות, חוזק האני וההקשבה לנפש הפנימית, הינה קדימון נהדר לתפישת הנפש שלנו…
ואז נעבור חמש מאות שנה קדימה לשפינוזה שחי במאה ה-17 ובהמשך לניטשה שחי מאתיים ומשהו שנים אחריו.
שפינוזה עם הפילוסופיה המרפאה שלו, מוריד את אלוהים לעולם ולכל מה שבתוכו, הטבע האדם והעולם. גישתו לנושא תבונת האדם כפי שמופיעה באתיקה היא מהפכנית, אפילו חתרנית ומעוררת התנגדות, אך היא מאפשרת לאדם להתפתח ומטילה עליו אחריות להתבוננות, הבנה והתמודדות עם מה שהוא מכנה ריגשות ,שהן כמעין קומפלקסים רגשיים. על האדם טוען שפינוזה להתבונן בריגשות בתוך עצמו, להבין אותם לדעת אותם, מתוך הבנתן לצאת מפסיביות לאקטיביות ביחס אליהן. ידיעתן האקטיבית של הריגשות מהווה עבורו התרחבות של תבונה. בהמשך, אותה התבוננות ותבונה יכולה להביא את האדם להכרה והתוודעות לחכמה הנצחית הקיימת בתוכנו. חכמה זו הינה כמעיין אלוהים לצד המוות בסיום החיים. שפינוזה מאמין כי האדם המתבונן על העולם ועל עצמו ומקבל, לא יעסוק הרבה במוות וסיומו, אלא הוא יקבל זאת כעובדה אשר התובנה מפצה ומעלה אותו מעלה. היכולת לדעת את החוכמה הנצחית להתחבר לאלוהים שבתוכנו, מיד מתקשרת לנו עם העצמי היונגיאני. ניצוץ האלוהים שבאדם והכרה בעולם הארכיטיפי שביכולתנו לחוות, להתקרב אליו תתפתח דווקא ככל שנתבונן ונדע יותר את עצמנו. דבר שיקרה יותר דווקא עם התבגרותנו.
המשך ההתבוננות על עצמינו ועל העולם עד כמה שניתן, היא התשובה של שפינוזה לחיבור לחכמה הנצחית לאלוהים. או בשפה יונגיאנית לזקן החכם המתבונן, המקבל, המבין את הניגודים, המעורבות, המקבל את הסופיות והמוות. אין הכוונה לזקן הסנקס שאינו בהכרח מתבונן…וידיעת סדר העולם שלו וההצמדות לסדר המקובל זה אינם קשורים כלל בידיעה עצמית!
ואז מוסיף אומר שפינוזה תפיסה של כל הדברים ברמתו של היחיד נובעים באופן ההכרחי מעצם האינסופיות.
ובשפתו של שפינוזה ..
"אהבת אלוהים הנצחית של הנפש היא אהבתו של אלוהים עצמו שבה אוהב אלוהים את עצמו, לא להיותו אין-סופי אלא להיותו מתגלה על ידי מהותה של הנפש האנושית, במידה שהיא מבחנת בבחינת-נצח. זאת אומרת: 'אהבת-אלוהים השכלית של נפש היא חלק של האהבה האין-סופית, שאלוהים אוהב בה את עצמו'." ~ חלק חמישי, משפט ל"ו
"אין לך דבר שהאדם החופשי ממעט לחשוב בו כמו המוות. חוכמתו אינה התבוננות במוות אלא התבוננות בחיים."
והמשפט הכי יונגיאני שלו:
מטרתם היחידה של החיים היא להיות מי שאנחנו ולהיעשות מי שאנחנו מסוגלים להיעשות.
אהבת נפש האדם לאלוהים אינה אלא חלק של האהבה האינסופית, שאלוהים אוהב את עצמו.
החכם כמעט אינו נרעש ברוחו, אלא, מודע לעצמו, לאלוהים ולדברים מתוך הכרחיות נצחית מסוימת, אין הוא חדל לעולם להיות, ו תמיד יחווה שביעות רצון נפשית אמיתית.
גם אם הדרך המוליכה לכל זאת נראית קשה מאד, היא בכל זאת אפשרית אומר שפינוזה להתוותה ובכלל לטענתו מה שמוצאים לעיתים כה נדירות בחיים חייב להיות כרוך במאמצים גדולים. הרי לו גאולת הנפש הייתה כה פשוטה ללא עמל איך יכול להיות שכולם זנחו אותה….
ומה אומר ניטשה שעוזר לנו להתקרב לזקן החכם ולא ליפול במעגל הניצחי של הזקן הסנקס הלא מתבונן. מן זקן כזה שאומר בהתרסה, במיוחד לאחרים, כן ככה זה החיים, אך הוא חמוץ אינו מרוצה וללא קבלה ממשית של החיים אלא של חוקים.
ניטשה כותב כי רק מי שהצליח להיחלץ מחיבוק הדוב של החזרה המתמדת, הרוטינית -ככה זה בחיים ולקבל זאת, מצליח להגיע להיות 'העל אדם', ה'אובר מנטש' הידוע שלו. וכך הוא כותב בקטע הנפלא הבא:
הכל הולך, הכול חוזר, גלגל הישות, ההוויה מסתובב לנצח. הכול מת ושוב הכול פורח. לנצח נמשכת לה שנת ההוויה, היש. הכל נשבר, הכול מתאחד מחדש. לנצח בונה מחדש את בית היש, ההוויה. הכול נפרד, הכול נפגש שוב, טבעת היש ההוויה נותרת נאמנה לעצמה. ההוויה מתחילה הכול 'עכשיו'. מסביב לכל 'כאן' מסתובבת הספינה של 'שם'. האמצע הוא בכל מקום. דרך הנצח עקומה היא". מתוך 'כה אמר זרטוסתרא'(תרגום א.המרמן)
עבור ניטשה זהו אינו רק רעיון אינטלקטואלי גרידא, או אפילו אתגר. הוא מתייחס לזה יותר כמו קואן זן, או מכשיר פסיכולוגי שממלא את כל התודעה של האדם. בשעה שרוב האנשים מכחישים את רעיון החזרה המתמדת – הוא טוען שיש לקבלו, אך לא כמציאות סופית, אלא כדי להיוולד ממנו לעולם ה'אובר מנטש'. ורק קבלה מלאה של רעיון החזרה יכולה להוביל, לדעתו, ללידה תודעתית של ממש, שהיא טרנספורמציה תודעתית, שידועה בשם היווני מטאנויה- שינוי תודעה
אם להתחיל מהסוף, העל-אדם מתבונן בחייו, סוקר אותם במבט לאחור ומוצא שם את הקוף שהיה, הוא גם מוצא את הגמל שהיה והאריה והילד, ואז הוא מסתכל במראה, בהווה, כאן ועכשיו, ומתוך עיניו משתקפים אליו קוף ותולעת, גמל ונמלה, נחש ונשר, חמור, נמר, כבשה ויונים, אריה וילד. קרנבל החיות. הם עדיין פה, עדיין מפעילים אותו, משתעשעים בו, מתעתעים בו. אז מה עושה את העל-אדם לניגודו של הקוף? אולי רק דבר אחד, אולי דבר אחד בלבד, העל-אדם נגמל מהרצון להפסיק להיות קוף.
ועוד מתוך זרתוסטרא:
תורתו של ז' מתמקדת בעל אדם, ביכולתו של האדם להשתחרר מן האדם שבו –האדם במובן הקולקטיבי, העדרי, האדם הקטן וחסר האישיות (שלעיתים מכנהו האדם האחרון) ולהגיע אל העל אדם, הגבוה יותר, המיוחד והייחודי שבו. שהוא למעשה וריאציה מעניינת ביותר של העצמי.
הוא יוצר לעצמו מס' תלמידים אך כאשר עוזב את העיר אומר להם: "ועתה אני אומר לכם לאבד אותי ולמצוא את עצמכם." עניין זה 'שכל אדם חייב למצוא את הדרך בעצמו הוא עיקר חשוב במשנתו.
אם כי במבט נוסף, לקראת סוף המסע ניתן לראות כי ל ז' מתווסף מבט על, היסטורי אולי…. הוא כמהה להתחתן עם הנצחיות.
בעצם ברעיונו זה שהכול חוזר, ניתן לראות עוד אספקט של העצמי היונגיאני –היעוד והעולם הארכיטיפי, העל אישי והאורובורי החוזר . הרעיון הוא שבעצם כל מה שהוא חי, חווה ועושה, כל אירועי החיים וגלגוליהם חזרו ויחזרו עליו פעם נוספת וגם אם יחיה שנית, הכול הוא מעגל אחד. ומה שחשוב הוא, לדעת ניטשה, כי על עצמו ועל האדם בכלל להשלים עם רעיון שכזה, לקבל אותו, כדי לומר כן לחיים. כך עם ההכרה הזו, להמשיך וליצור. זוהי אמת קשה, שקבלתה יכולה להיות גם כסכנה, אמת שיכולה להחליא, לגרום למחלה לאדם, אך יכולה גם להיות כמחשבה תהומית הבאה ממעמקי הלא מודע ותביא לחיים יותר אמיתיים!
מעניין כי בסופו של דבר ניטשה דווקא מתוך הידיעה שהכול חוזר לנצח נצחים, אין התחלה ואין סוף ולא תכלית לקיום, מגיעה הנחמה בדמות ההשלמה והקבלה של הרעיון החזרה הנצחית ודווקא בחוויה זו יש אמירת כן . החוויה כשלעצמה היא, היא הדבר. ובקבלתה ובתוכה יש למצוא את המשמעות
וכך הוא אומר: "כבד מאד משא הרוח, הרוח החזק, ובגלגול הראשון של האדם מושך הוא בעול…אל הכבד מכל נכסף כוחו…הוא סוחב, סוחב, כגמל העמוס הנחפז אל המדבר כן ייחפז אל מדברו… אבל במדבר הבודד מכולם קורה לו הגלגול השני: הרוח יהיה פה לאריה, את החופש הוא רוצה, לצוד לו ולהיות אדון במדברו שלו.
ורוחו של האריה אומר אני רוצה. לברוא לעצמה, חופש לבריאה חדשה זאת יכולה עוצמת האריה…כדי שיברא לו הרוח חופש ואז "לא" קדוש ידע לאמר לכל אפילו נוכח החובה, זאת כדי שיקח לו את הרשות לבניית ערכים חדשים…אכן מעשה טורף הוא ועניין הוא לחיית טרף"…
"אבל מה עוד יכול הילד שהאריה אינו יכול?". שואל ניטשה. ו"למה זה צריך האריה הטורף להיות גם לילד?…"
"הילד תום הוא ושכחה, התחלה חדשה, משחק, גלגל המתגלגל מעצמו, תנועה ראשונית אמירת "כן" קדושה."…
"כן אחי למשחק הבריאה, נחוצה אמירת "כן" קדושה, את הרצון שלו הרוח רוצה, את העולם שלו אבוד העולם קונה לו". (זרטוסטרא ,תרגום א. המרמן)
כלומר יש זמן שאמר לא, ויש זמן שעליו להגיד כן
ומה אומרת ידידתי שפרה בת המאה על הזקנה?
הייתי תמיד ונשארתי אופטימית
חברתית הייתי ואוהבת אדם ומתעניינת בו, ונשארתי
הייתה לי עד לפני שלוש שנים זוגיות טובה
הגעתי, אחרי כתיבת סיפור חיי עם נכדתי, להשלמה גדולה עם העבר שלי
תמיד חייתי בקהילה עימה עליתי ארצה
וגם, אני חושבת שתמיד ידעתי לטפל בעצמי, self-care בריאותית
אסיים את המאמר בסיכום קצר במה אומר לנו יונג על המטלות לקראת הזקנה אשר כולן למעשה דורשות התבוננות עצמית המשאירה אפשרות לחכמה בזיקנה.
יונג
באופן כללי: גיל הזקנה הוא גיל אשר בו עלינו למצוא או להיות קרובים להבנה של המהות שלנו. דבר שוב המותנה כמובן ביכולת ההתבוננות שלנו על עצמנו והעמקה פנימית לבד או בעזרה של מישהו.
ויש לו רשימה סדורה של כמה מטלות שמתחילות היום כבר בגיל הארבעים חמישים.
מטלה ראשונה הינה הכרה במוות והיא בדרך זו או אחרת להתחיל להכיר במותינו, הכרה שמכניסה אנשים לעיתים לפאניקה כרונית. חלק חשים זאת כעלבון או בגידה של החיים לקראת השישים. דווקא אילו שמתחילים לקבל את עובדת הסופיות יכולים להמשיך בדרישות החיים. . כי כאשר החיים בסיכון בכל גיל יש צו שעה לחיות ביתר אינטנסיביות. אלה שמקבלים את המוות, ערים לכך ואפילו מרגישים אותו על כתפיהם כביטחון, יועץ, חבר ומקור של כוח. כמו שאמר גיתה, המוות הוא היועץ הטבעי כדי לדעת לקחת מן החיים. יונג אומר כי המכחיש את המוות הוא לעיתים נשאר אדם ילדותי תאוותן גרידי, מפוחד דפנסיבי זאת בדומה לאדם הנשאר צעיר הנצחי הפוחד לחבוק את החיים.
יונג מדבר על המוות גם כפוקוס של החיים, וגם כמטרה. "זה יהיה היגייני לגלות שהמוות הוא משהו שהאדם יכול לשאוף אליו, הצדפות ממנו גונב את הפנינים מהחצי השני של החיים, שזה חלק ממטרתו. לדעתו המוות זורע לחיים הריון של משמעות. או הוא אומר: כמו הלידה עבור החיים בתחילתם כך אולי החיים בהמשך הם ההיריון והמוות הוא לידה. סימון דה בובואר אומרת:" אם החיים היו אינסופיים לא הייתה להם מידה ולא משמעות."
מטלה שנייה הזקן חייב לסקור, להתבונן ולסכם את חייו תוך קבלה. יש שעושים זאת בטבעיות. יונג טוען שבעיות נפשיות בזקנה יכולות להיות משניות להדחקה של אותה התבוננות. "זיכרונות מתגלגלים מול העיניים להזכיר לעצמנו את הדימויים הפנימיים והחיצוניים של חיינו. זה כמו הכנה לקיום שאחרי". יונג:" אני עצמי מנסה לראות את הקו שהוביל את חיי אל העולם ושוב אל מחוצה לו זה דבר תרפויטי למדי לכתוב זיכרונות ולראות את הדברים מהצד. זוהי פעולה של עדות לחייך שלך" (זיכרונות מחשבות)
מטלה שלישית כאשר האדם עד למהלך חייו, סוקר את מטרותיו ואת הישגיו הוא עומד פנים אל פנים מול מה שהכחיש, כדי לאפשר לעצמו להרחיב את התנסויות ויכולותיו כלומר את להכיר בעובדה שלחיים ולמציאות שלו יש גבולות ומגבלות סופיים. הגבולות נעשו אמנם ברורים עם הזמן אך עתה עליו להכיר, עליו להכיר בכך סוף סוף בצורה מודעת: יש ילדים שאף פעם לא ייוולדו ויש יש קריירות שלא נעשה ויש קשרים שלעולם לא יפתרו. מטרות מסוימות ואפילו נעלות אומר יונג יש לעזוב. כל זאת עם צניעות וכאב כי צהריי החיים עברו. הצבת גבולות הללו מאד חשובים למרות שנראים בתחילה כצמצום מכאיב של הפוטנציאל, אך מזווית אחרת החלטות כאלה הן מפרקות משא כבד שנטלת על עצמך והסטת אנרגיה ממקומות של מאמצים מתישים. האנרגיה אז משתחררת למה שבאמת עסוקים כאן ועכשיו.
מטלה רביעית אחרי הכרה במה שלא נעשה בא שלב קשה-שחרור הדומיננטיות של האגו ממרכזה של האישיות. המרכז הופך אט למשהו אחר מאשר האגו. נתינת מקום לפונקציה הנחותה שלנו. דוגמה של אנשים פעילים מעשיים שחיים בעולם של עשייה וההתבוננות היא עבורם פינוק, חולשה וחוסר פרודוקטיביות. אילו אם ימשיכו כך יגיעו לחולשה, מחלה פיסית או תשישות ודיכאון ולא להתבוננות. הדגש על הפרסונה מביא ללחץ גדול מצד הצל השואף להתבטא להביא לשלימות. לאנשם אילו של פרסונה דחיפה חזקה למען לא לפגוש את הצל. גם לחץ של הסביבה לפעילות מביא לראייה שלילית כזאת של ההתבוננות.
מטלה חמישית, אחרי ההכרה במוות, כיבוד העבר שעימת גבולות והכרה בהם והאגו קיבל מקום יחסי ולא דומיננטי בא המפגש והכיבוד של העצמי. האגו חוזר למקורו בתוך העצמי כדי להשתרש אחרת.
מרכזי לדיון שלנו: יחס האגו לקוסמוס למהות של הלא מודע הקולקטיבי, להכיר היחסיות של הדברים, היציאה מעצמך מהסיפור האישי הנרטיב שבנית לעצמך… ההכרה בכך איך זה בחיים בכלל.
לשלימות ולתכלית או סיבת הקיום שזוהי המטלה השישית ההכרה בגורלנו ובמשמעות של חיינו נישואינו ובחירותנו. חוסר משמעות החיים היא מחלה של הנשמה שקשה לתפוס אותה אומר יונג. הנשמה או הנפש היא הבית של הגוף בניגוד לגיל הצעיר שאז הגוף הוא בית לנשמה. הדבר דורש ניסיון כנה לבחון ולהתנסות את ההוויה הפנימית ואת האישיות שאתה מציג כלפי העולם. אצל הזקן אומר יונג חשוב לערוך תיאום בין הזיכרונות הסובייקטיביים ובין האירועים החיצוניים. משהו שנותן תחושה של סיבת הקיום. התיאום הזה בין האספקטים הפנימיים והחיצוניים מחבר אל הגורל ומשמעות היסטורית ואוניברסלית. כמו שנאמר בתחילה, פילוסופיית חיים מסוימת היא תגלית טרנס-פרסונלית וחלק מן האינדיבידואציה.
בן אדם לא סתם הגיע לעבור את השבעים אם אין בזה משמעות יותר גדולה לעצמו ולגזע. כמו שהפרי של החיים הביולוגיים הם הילדים הפרי של החיים הנפשיים היא המשמעות. מצטרפת לכך המטלה הנוספת היצירתיות, להתחבר לשפע וליצירה חיבור לפונקציה הנחותה.
ואחרי כל הדברים החכמים הללו נזכיר את הבעיות ב להשיגן במיוחד כשנעלמת התבוננות עצמית ונשאל, האם המיתוס או הארכיטיפ של הזקן החכם הוא חד צדדי ואולי מבטא חולי? אולי זה כהגנה, קומפנסציה לפחדים הגדולים אולי זה אופיום להמונים. זה בריא או חולה לדבר על הזקן החכם?
אולי משליכים עליהם כה הרבה ומצפים רק הנהון. אולי נותנים הרבה כוח לזקן והוא עלול להשתמש בכוח, לעורר זעם ותסכול. הוא גם יכול לנצל את החמלה, יש סכנה בהשלכה החכמה כמו על הקיסר הקרוב לאלוהים. אולי יש סכנה בחיבור אוטומטי בין זקנה וחוכמה החכמה היא המתיקות.
ולכן נסיים בלהצביע על המיתוס של השוטה הזקן ונצטט את גוגנביל קרייג שכתב על השוטה הזקן ומדבר על התנוונות של מיתוס הזקן החכם.
קרייג הטריקסטר טוען טענה שיכולה להיות סובייקטיבית למדי, כי יצרנו כלפי הזקנה כמעין מתיקות מזויפת, גיל הזהב, הזקנה החכמה והאפשרויות הרבות שיש לזקן. שכחנו שיש צד שני לארכיטיפ הזה והוא הזקן השוטה שעבר לצל. יש לקבל את הכול. מי שמצליח לקבל את המגבלות, הירידות ואפילו את השכלות, השטות שיש בזקנה ולשים בצד את החכמה, הצפייה לחוכמה יכול להרוויח להגיע למשהו חדש. האמת כי יש הרבה התייחסויות לזקן כאל מוזר ושוטה. לדעתו של קרייג ניתקנו את השוטה מהזקן כי זה לא פוליטיקלי קורקט. הדחקנו את המיתוס של השוטה הזה והעברנו אותו לצל. יש להחיות אותו! . כי הוא השוטה בצד רואה מפרספקטיבה אחרת, צוחק על הדברים, הוא לא תמיד בעניינים והוא מביא את הפן המגוחך, השונה המוסתר והאנטי חוכמה ורצינות. הוא דוחה את החכמה הרצינית והכבד פועל יותר באינטואיציה. ואז אולי משחרר עצמו מן הצורך בכוח והצורך באחריות כבדה על כל דבר. יתכן וקבלה כזאת הייתה משחררת את הזקן מהצורך הכבד להיות חכם, להיות תמיד בעניינים להגיד את הדבר הנכון וכו.
הוא יוכל אז להיות משוחרר, נהנה וחי בחופשיות רבה יותר מקבל את חולשותיו ומצבו בהתבוננות מקבלת ואפילו צוחקת על עצמו. השחרור מכוח יהי טוב גם לאדם עצמו וגם לסביבה המתוסכלת או אולי סביבה שכלפיה הוא נוהג בעריצות וכתגובה נקמה וזעם מצד הסביבה.
דוגמאות יש לנו מאנשים שבעת זקנתם נעשו עריצים, הפכו עורם בגלל אינפלציה של הזקן החכם נתנו לו עודף כוח והפך ולעריץ גזען למשל: אלברט שוויצר או ברנרד ראסל. הם נעשו בעצם טיפשים, המשיכו כאילו הם עם אותה חוכמה וכך נעשו טירנים.
זוהי יכולה להיות מיתולוגיה של אנשים חשובים. תנסו להיזכר בזקנים שעושים שטויות, בדיחות על עצמם ומגבלותיהם ומשרים אוירה קלה.
הנה הוא כותב: "הזקן המעורפל הולך לישון לפני שירדם לכם כאן ויביך את בני משפחתו. נכון, יותר, יותר,,יותר נחמד מניסיון לדבר על דברים חכמים. אבל עירור רגשות שונים יכול להיות חשוב יותר מדיוק של חכמה ו קוהרנטיות ועוד. "
ולסיום שיר מפרי עטי:
אהבנו, חיינו, הבטחנו, רצינו, קווינו וניסינו, הזמן לא עצר מלכת
כל הכוונות, כל המילים, כל הרגעים, ה-ביחד, ה-לחוד והעולם כולו היו עמנו.
פעם היינו בעמק הירוק, חשנו את קרירות הטל והלילות החיוורים עטפונו בחום.
נכון, גזעו של עץ התאנה הגדול, פקע, התפצל וחלל עצום נוצר באמצעו,
אך זרועותיו הענפיים התחסנו, עליהם הירוקים המשיכו לצמוח ופירותיו ריח סמדר.
והנה בחצר האחורית רגע ונצח משחקים תופסת ולוקח זמן עד שתופסים,
אם תופסים, נידמה שתופסים.
ומאבדים וכבר מתגעגעים.
ואז כבר ברור, שיבה מופיעה באופק, מקמטת מצחה במבט מודאג.
מה זה אני? מה זה היא, מה זה אנחנו.?
ויש חצר ויש ילדים, צחוק צפייה ושימחה, והנה מאירות הפנים
זיכרונות, געגועים וקולות מוכרים וחוזרים,
הכול מתחבר להרמוניה אחת
מוזרה, חדשה, לא מוכרת אך מרהיבה ביופייה …
החיים.
אבי באומן
כנס מעגן נובמבר 2022
ביבליוגרפיה:
ברוך שפינוזה, אתיקה, על עצמת השכל ועל חירות האדם 365-403, תרגם ירמיהו יובל הקיבוץ המאוחד 2003
מיכה גודמן, סודותיו של מורה הנבוכים הנבואה 65-163 הוצאת דביר 2010
ניטשה פ. : כה אמר זרטוסטרא תרגום א. המרמן
Jung c g: psychological reflection is an anthology of Jung's Writings 1905-1961, 1953