בחלק גדול מן המשפחות גדל אותו ילד שנכנס לנישה של הדחיה ,של הקיפוח .
זהו אותו ילד שמערכת היחסים הדיאדית שלו עם אחד ההורים האם או האב מוציאה מן ההורה את הצד השלילי יותר , הצד המוסתר. הילד שהופך לדחוי מפעיל אצל ההורה את צדו האפל ,את הצל שלו. במקרים אלו אותו ילד ספציפי חווה בעצמו את ההורה בצורה שונה משאר הילדים ועל כן גם מתוכו יוצאת התנהגות שלילית כלפי ההורה..
בשל התנהגותו השלילית הכועסת חמוצה פגיעה וכו' של אותו ילד דחוי או המרגיש דחוי ,הוא מוציא לעיתים מתוך המשפחה כולה את היסודות הרעים ולעיתים אפילו ההרסניים. הוא הופך למבודד יותר מוקצה יותר ובמקרים הקיצוניים הרסני גם לעצמו.
אותו ילד במהלך התבגרותו ממשיך לגעת להורה במקומות של צדדים לא מעובדים, חלקים נחותים ,פגיעים או אגרסיביים .הוא מפעיל את ההורה מתקפן אותו וגורם לאותם תסביכים אוטונומיים (לא מודעים ולא נשלטים) של ההורה להתחיל לפעול ללא שליטתו של ההורה.
כולנו יודעים היום כי דמות ההורה המצטיירת בעיניו של הילד הינה דמות המורכבת מאלמנטים אובייקטיבים לצד הרבה מאד סובייקטיביים אם בכוון של אידאליזציה ולעיתים דמוניזציה.
לצד זה אנו יודעים כי היחס הדיאדי של הורה אם או אב עם ילדו ,הינו שונה מילד לילד ומהורה להורה..
התפיסה של הילד, זו הבונה את הדמות של ההורה בתוכו , את האובייקט המופנם או את הקומפלקס ההורי המתפתח בצדו ,קשורה מאד ביחס שהילד מקבל מן ההורה, דרך מילוי הצרכים הרגשיים , הגבולות, המודל שנותן לו, הקשר הקרוב עמו אך קשורים גם בדרך שבה ההורה רואה ותופס את הילד וחווה אותו .
גם מצד ההורה נוצרת תפיסה וחוויה של דמות הילד הספציפי וחשוב כיצד הוא בונה אותה בדמיונו ומה משליך עליו . אם ילד מתגמל טוב, מוכשר, אהוב, חמוד או ילד מאכזב ,קשה, עקשן ,חוצפן או מרדן .
בדרך כלל ברורה לנו הרבה יותר התמונה מצד הילד ,מה הצרכים החסרים לו מן ההורה, מהי הקבלה החסרה ,מהו האישור, הנראות, החום והרגש, הקבלה ונתינת הגבולות וכו'. פחות מדובר ידוע ונגיש בדרך כלל פרטים על נפשו ואישיותו של ההורה בדיאדה: מה חסר לו מן הילד, האם מאוכזב או מסופק ,כיצד תופס ,חש וחווה או מצפה ממנו כהורה וכיצד זה משפיע על התנהגותו כהורה .
התפיסה של ההורה את הילד ציפיותיו אכזבותיו ומה משליך עליו, חשובה לא פחות מתפיסת הילד את ההורה והשלכותיו .
תפיסת ההורה את הילד מושפעת מהרבה סממנים סמויים ולא מודעים גם להורה אך הם בעלי חשיבות מרבית לגדילת הילד ולבריאות וכמובן לדיאדה שנוצרת בין השניים..
שאלות של ההורה לעצמו כמו : למה קשה לי לקבל את הילד הזה במיוחד, לאהוב אותו ? במה נוגע לי ילד זה ולמה מפעיל אותי? למה אני מצפה כל כך הרבה דווקא ממנו או מאוכזב וניפגע ממנו ? האם אני מסוגל לראותו בנפרד אלי? האם הוא אמור להגשים עבורי משהו שאני לא מודע אליו ? האם נוגע בנחיתויות שלי ,בצדדים שאני לא סובל בעצמי?
המניעים הסמויים מן העין של ההורה ואילו של הילד, כמו חסר האהבה ,הסיפוק והערך העצמי יוצרים יחד תערובת שיכולה לפגוע בשני הצדדים ולהביא הרס, אבל עם ההבנה והקבלה יכולה גם להיות או אתגר שיכול להביא להתפתחות משני הצדדים גם הילד אך גם ההורה.
במקרים בהם הדיאדה השלילית הזו נעשית חזקה ,היא עלולה לפגוע בילד או בנער עקב היחסים הרעים והעכורים הנוצרים גם בינו ובין אחיו האחרים המגנים על ההורה ,הוא יכול למצוא עצמו מבודד מוחרם ומנודה . בדידות זו יכולה להפוך למנת חלקו גם במעגל חייו מחוץ למשפחתו.
דיאדה שלילית זו פוגעת כמובן גם בהורה, בתדמיתו ותחושת הכישלון שלו וגם מעמתת אותו עם עצמו בצורה שלילית .
אפשרויות לצאת ממלכודת נפשית זו הינה להוציא קשר זה ממקום של השלכות ,האשמות, גיוס קואליציות משפחתיות והוכחה על מופרעות.
רצוי לראות מערכת יחסים זו כהסתבכות דיאדית ,כמלכודת שראשית יש להעבירה מבעיה של אחד -הילד או ההורה לבעיה דיאדית של שני הצדדים .
שנית, יש לתת מקום לתפיסות הסובייקטיביות של כל אחד מהצדדים ולפגיעות ההדדיות ולהבינן . גם הפגיעה של הילד וגם כמובן המקום הבעייתי הקשה או המאותגר של ההורה ,שהילד הספציפי מגיב או עולה לו על הבעיה הלא מודעת או הלא פתורה שלו שעולה בנוכחותו.
במצבי מלכודת אילו יש על ההורה לשאול כמה שאלות כדוגמאות אילו:
מה הבעיה שהילד מעלה לי ומפעיל בי ? מה לא פתור כאן, מה הצרכים שלי או הפגיעות שלי שהילד הזה במיוחד חושף מתוכי , מה אני מסתיר מעצמי ולמה דווקא הילד המסוים הזה מוציא ממני.
את מי למשל מחיי במשפחת המוצא הוא מזכיר לי ?.
האם אני מנסה ליצור תדמית חלון ראווה והילד הזה מקלקל לי?
האם אני שולט מדי ולא מקבל מספיק את התנהגות הילד? או האם אני שולט פחות מדי ואוהב בצורה מרצה את הילד הזה דווקא ועוד .
העיקר עלנו להבין את הדיאדה הבעייתית אפילו כאשר הילד עם צרכים מיוחדים.
יש לשאול שאלות במקום להאשים ,להשליך ,לדחות ואו להחרים.
בבירור שכזה של ההורה כדאי גם לצאת מן התפקידים (הורה-ילד) ,הכבוד והסמכויות הכוחניות. בבירור זה שנינו בני אדם ,הילד וההורה ,וחשוב מה כל אחד מוציא מן האחר או בולם באחר ומדוע…
ולגבי ההורה, חשובה ההסתכלות על מה אני יכול ללמוד דווקא דרך היחסים עם ילד מיוחד זה
ולהגיע לפתרון .
כדאי לעזוב את הכוח ,את הפגיעות ,את הכבוד ולו לכמה זמן.
לגבי הילד אם יעשה ברור שכזה על יחסיו עם ההורה בהיותו בבגרותו כדאי שיבין שהוא ורק הוא דורך להורה על משהו.. שיבין שנישאר בו הרצון לנקום, שפיתח חמיצות, מרירות ,שנאה ,נקמה וצורך להרוס את הפרסונה את התדמית של ההורה .
המשאלה של הילד גם כשיגדל תישאר לחשוף את האמת המוסתרת שהוא חווה ,ולקבל הכרה בפגיעה שנפגע ,ראשית מצד ההורה ,אך גם מקבוצת האחים ומן האחרים .
ההכרה אולי תגיע לעיתים רק אחרי ההבנה ,למרות שרוצים אותה תמיד לפני. לעיתים קרובות גם ההורה מחכה להכרה מצד הילד.
במידה וההכרה לא הגיעה מצד ההורה עוד בחייו, הילד יופיע במשפחה כרוח רפאים מתנקמת וידרוש אותה באופן הרסני.
במידה וההכרה מצד הילד הבעייתי במה שעשה להורים לא הגיעה בהיות ההורה בחיים היא עלולה להופיע בנפשו של הילד כרגשות אשמה מציפים ולעיתים בלתי נגמרים.