כמו הלידה גם המוות הוא נקודה גורלית ,אשר השליטה שלנו עליה מוגבלת .
אי הודאות מוליד חוסר אונים , חרדות וצורך לשליטה בלתי מציאותית במצב .
כמו הלידה גם המוות הן שתי תופעות ,המעוררות במשפחה דינאמיקה חדשה וקשה ,המלווה פעמים רבות בקונפליקטים עזים ובהצפה של חומרים לא מודעים ,שזמן רב הודחקו.
כמו הלידה גם המוות הוא בעל שני פנים, ועל כן אפשרי שיביא לשינויים ,פיוס וקבלה הדדית.
המוות של בן משפחה וגורלו בימיו האחרונים עובר בשנים האחרונות יותר ויותר לרשותם של בני המשפחה, כולל קבלת החלטות חשובות כמו; הכנסת מטפלים שיהיו היד העוזרת , אשפוז בבית חולים או לא, טיפול רפואי זה או אחר ,וחלוקת הנטל ,רגשי או כלכלי, על בני המשפחה .
זהו תהליך מורכב ועמוק, ששואב מבני המשפחה נכונות להתמסר ,לתת ,להקריב להשקיע ואפילו ניסיונות להציל .וזה קורה .בני משפחה מוכנים להקריב לילות כימים ,ומצפים מבני משפחה אחרים לתת את כל כולם לעניין.
בתוך כל ההתמסרות ההקרבה והרצון הטוב אנו מוצאים מהר מאד את עצמינו בסערת רגשות , כעסים ,אכזבות ונטייה של אחדים להיעלב או להיפגע מן האחרים.
הרגשות הסוערים הללו מופנים כלפי החולקים בנטל בדרך כלל האחים והאחיות .
הרגשות השליליים של זעם כעס אכזבה ופגיעות העולים מפתיעים בעוצמתם, והם לעיתים הופכים את הליווי של היקרים למסכת התכתשויות ומאבקים.
הסערות המשפחתיות שנוצרות מתישות, מהממות בעצמתן ומסמנות לנו ,שמדובר כאן בנקודת חיים טעונה ביותר ,הפועלת על כל אחד מבני המשפחה באופן שונה.
מכיוון שמדובר בפחד עצום מן האובדן הסופי ומן ההזדמנות האחרונה לתקן , נוצרת תחושת דחיפות ,שמה שלא עשינו עד עכשיו או נעשה ,יישאר עמנו כמועקה נצחית- מה שלא ריפאנו או נרפא ,מילאנו או נמלא ,יישאר כפצע נצחי או כחור שחור .
במצב הזה, שבו שוקע הן התפקןד הפיזי והן התודעתי, נוצר ואקום השואב אליו צרכים לא ממומשים וקונפליקטים לא פתורים,שהודחקו.
עשויה להיות הצפה מהירה של תחרות בין האחים על אהבת ההורה והעדפותיו , תחושות קיפוח קדומניות, מאבקים על שליטה ועל קבלת החלטות, שבבסיסם עומדת השאלה מי חשוב יותר או מי קובע, מי יזכה במדליית החיוך של ההורה בשעותיו האחרונות ,או בזרועותיו של מי הוא ימות .
מתוך שקיעתו של בן המשפחה הנוטה מות עשוי גם להיווצר תחילתו של מאבק כספי ,שמעבר לתאות בצע רגילה,קשור בגורמים רגשיים נסתרים ,כמו קיפוח רגשי ופיצוי על אהבה חסרה .
בתהליך הזה נוצר גם דימוי אידאלי של המוות המושלם ,שיכול להיות שונה ואחר אצל כל אחד מבני המשפחה ,וכל אחד רוצה לממשו לפי דרכו.
הקונפליקטים הללו הם חזקים במיוחד לאור הסבל הגופני והנפשי והתודעה הנחלשת של הנוטה למות. שקיעת התודעה אצל האדם היקר יוצרת דימויים והשלכות על הנוטה למות ,וכל אחד נאבק על הדימוי האישי שלו ועל הפתרון ,שרואה בדמיונו. אימא אמרה כך, אבא ביטא לאזני כך וכו' ,כל אחד וגרסתו.
רגשי אשם הם רגשות בלתי נמנעים בתהליך של ליווי בן משפחה למוות . באופן בלתי יוצא מן הכלל כל אחד יכול להרגיש שפגע ,תסכל או אכזב את הנוטה למות בצורה זו או אחרת בעבר הרחוק או בהווה .
בנוסף ,עצם המאמץ והשחיקה בתהליך ליווי מייסר זה ,עלולה להעצים משאלות מוות מזורז כלפי הנוטה למות ,המגבירות גם הם את מעגל האשם .
כל אחד מתמודד עם רגש האשם בדרכו : יש שיתמודדו על ידי הדחקתו של האשם והשלכתו על האחרים . אחר יכעס ויזעם אפילו על החולה עצמו ,ואחר יכנס לדיכאון והאשמה עצמית המלווה הימנעות מן החולה. יש שיתמודדו עם האשם בעזרת דפוסים כפייתיים ,שיתבטאו בלטפל ולהיטיב עם החולה בדרך פרפקציוניסטית שלא תמיד מיטיבה .
כך או כך רגשות האשם יוצרים מתחים עצומים בין בני המשפחה.
מתחת ומעבר לכל, אנו יודעים כי בכולנו מקנן הפחד הקמאי מן המוות ,מן הלא נודע ומן האי קיום . מותו הממשמש ובא של אדם קרוב הוא תמונת ראי ותזכורת לסופיות שלנו.
מפגש זה עם האימה בהתגלמותה הולם בנו ומזעזע את דפוסי חיינו השגרתיים :שינה, אכילה, ריכוז שמחת חיים ויחסינו אל הסביבה .
מחול שדים זה, עשוי לחלחל אל מיטת החולה ולהקשות על פרידתו מן העולם.
החולה לעיתים למרות מצבו האנוש אינו יכול להרפות מן החיים טרם יתקן משהו אצל בני המשפחה האחרים.
כמו כל דבר בחיים ,גם שלב ליווי בן המשפחה הנוטה למות הוא בעל שתי פנים ועשוי להביא גם להתפתחות .
שלב זה יכול לקרב אותנו לקבלה עמוקה יותר של סופיות החיים וסופנו שלנו, הוא עשוי לתת פרספקטיבה רחבה מכילה וחומלת . מצוקות, צרכים ואגו עשויים בשלב זה לקבל את מקומם הנכון ,והתחשבנויות העבר גם הם יכולים להתגמד.
מעבר לכל יש בתקופה זאת חשיבות עצומה לרציפות הקשר עם בני המשפחה האחרים , נכונות לבקש עזרה , קבלה והבנה של השוני בצרכיו של האחר ,תפיסותיו ומשאלותיו השונות משלנו .
זו יכולה להיות הזדמנות להידוק וקשירה מחדש של קשרים ,שנפרמו במהלך החיים .
לעיתים נראה כי חוויות ,שהתחילו כקשות ומאיימות ,הפכו להתמודדות משותפת עם המצב ואפילו קרבו בין בני המשפחה.
נכתב במשותף על ידי יעל ואבי באומן