על אדמה מיסטיקה ושלום על פי א. נוימן

בשנת 1956, כאשר מלאו מאה שנים להולדתו של פרויד כתב נוימן מאמר חשוב ומעניין אשר בו מעלה על נס את תרומתו של פרויד . הוא מלא הערכה והערצה  לאיש, הוא רואה אותו כחלוץ מדעי החוקר בגבורה את התודעה  ,הוא מבין את הקשיים שבה  יצר את תורתו, את הלבטים הרבים שהיו לו,הן כיהודי והן כתיאורתיקן, הבונה את תורתו מתוך התבוננות עצמית ."חמישים שנה אחרי גילוייו הגדולים כבר הפך פרויד לדמות הקלאסית של פסיכולוגית המעמקים” , אומר  נוימן, בעוד שבזמנו בקושי ידע  משהו על הפסיכואנליזה ומעטים  תפסו את מושג   פסיכולוגית המעמקיםTiefenpsychologie-. בהיותו  בן חמישים ואחת שנה כשני דורות אחרי פרויד ,מביא נוימן את גולת הכותרת של תורתו  ומחפש את המרכיב היהודי באישיותו של פרויד .נוימן מנתח את השפעתו של  המרכיב היהודי  על  התיאוריה וכמובן מדגיש את מה שחסר בה. האם והנשי.

על פי גרסתו של נוימן, שאינו מוריד מגדולתם של הישגיו של פרויד, היו כמה גורמים  שהטו את תורתו וגרמו לעצירתה מלהגיע לשכבות עמוקות יותר של הנפש.ההטיה היא בעיקרה לכוון פטריארכליות יתר והאדרת מקומו של האב . בראש הגורמים ,היה זה המצב החברתי, תרבותי יהודי אירופי חילוני, שבה היה נתון פרויד כאשר פיתח את תורתו. שני היה זה הרצון העז שהיה בו שהתיאוריה שלו תתקבל על ידי הקהילייה המדעית הרציונליסטית של תקופתו .שלישי ,וכאן מכניס נוימן את גישתו היונגיאנית,מוגבלותה של האנליזה העצמית של פרויד . חלקיותה של אנליזה שכזו הינה בכך שאין בה שותפות  של מישהו מחוץ לאני -ה"אחר". הרי ידוע לנו אומר יונג ,שהחלק הבלתי מודע לנו תמיד ימצא בתחילה בחזקתו של האחר, עליו אנו משליכים וממנו גואלים אותו. כיצד אפשר לעשות זאת לבד ? פרויד ! כן !             

ובאשר למרכיב היהודי:

לדעתו של נוימן, פרויד היה די גאה באיכויות היהודיות שבו ויחד עם זאת מודע היה רק חלקית להטיות  שהיו קיימות בנפשו בשל כך. דוגמא לכך נותן ג'ונס[1] בהביאו מכתב שכתב פרויד לפרנציFerenzi-. פרנצי מצא את עצמו אז בקונפליקט בין הגישה היהודית-של וינה ובין הגישה הלא יהודית של ציריך ושאל בעצת מורו פרויד שענה לו: "…ברור שישנם הבדלים גדולים בין הרוח היהודית ובין הרוח הארית, אנו יכולים לראות זאת באורחות החיים ובאמנות …אך כאשר אנו מדברים על מדע אין דבר שכזה מדע יהודי או ארי …תוצאות מדעיות חייבות להיות זהות ,זאת למרות שדרך הצגתם יכולה להשתנות…ואם הבדלים שכאלו ישתקפו בפירוש המסקנות, משהו כאן לא תקין!" בתרגומו של גונס:Certainly there are great differences between the Jewish and the Aryan spirit. We can observe that every day. Hence there would assuredly be here and there differences in outlook on life and art .But there should not be such a thing as Aryan or Jewish science. Results in science must be identical ,though the presentation of them may very. If these differences mirror themselves in the apprehension of objective relationships in science there must be something wrong". Jones1955  .  

מכל זה משתמע שפרויד כן היה מודע לדעות הקדומות ולהשפעות הלא מודעות שיכולות להטות פירוש של תוצאות, מוסיף נוימן. גם במכתבו לקרל אברהם Carl Abraham-בקשר לאותה דילמה, וינה –ציריך כותב פרויד: "אל תשכח שלך קל יותר מאשר ליונג לעקוב אחר מחשבותיי.. ראשית,  אתה משוחרר מהשפעות זרות , עצמאותך מוחלטת יותר מאשר זו של יונג ושנית, הקשר הגזעי שלך אלי מקרב אותך למבנה האינטלקטואלי שלי ומקל על ההבנה…. בשפתו של גונס:"Don't forget that really it is easier for you to follow my thoughts than for Jung ,since to begin with you are completely independent and then racial relationship bring you closer to my intellectual constitution"[2] מאחורי הצהרה כזו מסתתרת דעה קדומה  ;כאילו שלהיות יהודי זה רקע גזעי טוב יותר להבנת הפסיכולוגיה, מתריס נוימן .

זאת ועוד, במקום אחר אומר  פרויד :"לנו היהודים ישנם זמנים קלים יותר מאשר להם (הגויים) מאחר ואנו משוחררים  מאלמנטים מיסטיים " בשפת גונס:We Jews have an easier  ,time, having no mystical elements"משתמע מדבריו של פרויד אומר נוימן,  ש"הלא יהודים " בניגוד לנו היהודים תפוסים בתכנים דתיים ונותנים להם משמעות נפשית מיוחדת …. . אופייני מוסיף נוימן שפרויד ואנשיו משתמשים במושג מיסטיקה כאשר הם מדברים על תכנים דתיים.  חוסר המודעות של פרויד לרלוונטיות של הרקע ההיסטורי שלו ואולי ההכחשה של רקע היסטורי כחלק ממבנה הנפש, הם חלק  מקומפלקס האופייני לדעת נוימן לכל הקבוצה  שסובבה את פרויד.נוימן מזדעק לנוכח השכחה של המורשת ובעיקר של הקבלה והחסידות תנועות שיצרו כה הרבה רעיונות מיסטיים שאי אפשר להתעלם .איך אפשר שלא לראות בהם כחלק מהמבנה הנפשי שואל נוימן.נוימן מרחיב את נקודת ה"אנטי דתיות" שבה לקו היהודים בני דורו של פרויד ועל פי טענתו רבים מוכשרים ויצירתיים של אותה תקופה היו שותפים לה.

פרנצי הגיע אפילו לאמרה קיצונית: "ברור לי עכשיו יותר מהו היתרון הפסיכולוגי שיש לי להיוולד כיהודי של היום ולא זה של פעם ,כי נחסכות ממני כל ה"שטויות האטויסתיות atavistic nonsense-".בציטוט של גונס: "It has seldom been so clear to me as now what a psychological advantage it signifies to be born a Jew and to have been spared in ones childhood all the atavistic nonsense" דעה שנראית היום לאור ההתפתחות של פסיכולוגית המעמקים כנאיבית ביותר.

דעות אלו מסבירות על פי   נוימן את הקונפליקט בין היהודים בחצרו של פרויד ,אשר העבר ההיסטורי יצר בהם רגשות אנטי דתיים ובין הלא יהודים אשר לא יכלו לפטור את התופעות הדתיות כשטויות אטויסתיות. דעות  אילו מפריעות לנוימן במיוחד ,מאחר והוא עצמו התעניין מאד בזרמים  של החסידות והקבלה. תנועות אילו, שהכירו בניגודי הנפש ,בניצוץ האלוהי באדם ונתנו מקום לעקרון  הנשי ,התאימו מאד לגישתם הארכיטיפית ולתפיסת העצמי של יונג  ונוימן. לעומת זאת, שכחה ואפילו הכחשה  של אלמנטים אילו בתפיסתו של פרויד הביאו  לכך  שהשכבות העמוקות והעל אישיות של הנפש לא נלקחו ברצינות.

עם כל זאת,התכונות היהודיות שהשפיעו על פרויד והקומפלקסים האישיים כמו האנטי דתיות שלו ,לא מנעו ממנו להבין את המשמעות של דמות האב והפטריארכט בעולם המערבי ואפילו תרמו רבות להעמקה בנושא. המרכזיות של קומפלקס האב מצביעה לדעת נוימן גם על רוח הזמן אך גם על מאבק היסטורי בדמות האב שהוא מעבר לרקע האישי של פרויד. כלומר, מאחורי כל זאת מבלי שפרויד היה מודע לכך עומד העימות, גם האישי וגם התרבותי עם האב-האל היהודי .

לנוימן יש נימוק לכך והוכחה כי על פרויד פעל באופן לא מודע כוח שהוא מעבר לאב האישי שלו-כלומר משהו מתוך הרובד הארכיטיפלי. בשני מיקרים בהם  פרויד התעלף בנוכחות יונג, היה זה בהקשר של יחסי אב-בן ויחסי אחים ביניהם .לדעתו, הכול  תחת השפעה של ארכיטיפ האב .

מקרה אחד תוך כדי שיחה על משאלות מוות כלפי ההורים ,כאשר פרץ ויכוח בין פרויד ויונג  על המלך המצרי איקנטוןIkhnaton- .פרויד הביא את המלך כדוגמא לבן מחסל אב ,שמחק את שם אביו מכל המונומנטים ויונג ענה כי פרויד מדגיש מעל ומעבר את היחס לאב האישי וכי הפעולה החשובה של מלך זה הינה ייסוד המונותיאיזם .ברגע זה  פרויד התעלף. נוימן מסביר כי המחלוקת האמיתית כאן הייתה מעבר לבעיה אישית של ההזדהויות, פרויד עם חיסול האב ויונג עם חיסול הבן. כאן התגלו לדעתו ההבדלים הן הפילוסופיים והן הפסיכולוגיים בין השניים פרויד הכיר באב האישי בלבד ואילו יונג הדגיש את דימוי-האב העל אישי אשר קיים ללא תלות ביחסים לאב האישי .  

מעבר לויכוח בין האישים, ידוע לכל שהקומפלקס היחיד שפרויד כן מתייחס אליו כהתפתחות פילוגנזית הוא  המאבק באב. לדעתו זו אינה רק אפיזודה של ילדות המטביעה חותם בנפש האינדיווידואלית ,:במאמר "טוטם וטאבו" מגיע  פרויד לשיא בנקודה זו ומנסה להוכיח,  כי רצח האב ,רגשות האשם על כך ,חיפושו של האב מחדש וגלוריפיקציה שלו בהעדרו ,הם שהביאו ללידתה של  הדת. וכאן אנו מגיעים לראייה הצרה והמוגבלת של הדחף הדתי על פי פרויד. מעניין שבמאמר מפורסם זה חש פרויד כמה ניצחונות במכה אחת. הוא ראה את נצחונו על האב –האל,הדת ומתוך כך גם ניצחון במלחמה על הדתיות הארית. בנוסף ראה גם מיגורה של  ציריך,דהיינו ניצחון על יונג.

 "המאמר ישמש להדגיש את החציצה החדה בננו ובין הדתיות הארית והגיע גם הזמן שיוכל להפריד בנינו ובין ציריך כמו שעושה החומצה למלח" כותב פרויד והציטוט מגונס:"The essay would serve to make sharp division between us and all Aryan religiosity, for that would be the result of it. In the dispute with Zurich comes the right time to divide us as an acid does to a salt"  .

שורשיו היהודיים של פרויד טוען נוימן השפיעו עליו גם בכותבו שני מאמרים על משה .גם המאמר משה ומיכאלאנגלו שם נכרת הזדהותו עם משה כדמות אב ועם הכעס שלו על עמו הנוטש, הלא מאמין . מצד שני במקום אחר הוא מזדהה עם משה גם כבן המתנגד לאביו ,המאמר נכתב אגב בעילום שם בטענה "למה לבייש את משה בחתימת שמי על המאמר".בצוטוט של גונס: "Why disgracing Moses by putting my  name to it" שורשים יהודיים אלו השפיעו גם על מאמר מאוחר יותר ,בו מציג פרויד את משה כאיש מצרי ולא עברי ודן בנושא האב- אל היהודי- נוצרי והשפעתו על התפתחות הסופר אגו. פרויד מבטא במאמרים אילו ,לדעת נוימן, מאבק פנימי של הנפש היהודית הקולקטיבית ואפילו מאבק של הנפש המערבית כולה.

מאבק אדיפלי ורצח אב שהוא בעל חשיבות עליונה לאנושות שחיה בעולם פטריארכלי.זוהי תרבות אשר נשלטת על ידי ההכרה וההגיון ומתפתחת על ידי הרג האב הישן ובשיקום חוזר של דמות אב חדשה.גם היום כמו תמיד ההכרה המערבית נלחמת עדין כנגד הרוח של הברית הישנה,שבה האל יהווה נלחם כנגד האלה האם, אומר נוימן. מרתק ומעניין איך פרויד ,למרות זהירותו ואולי דווקא בזכות האינטגריטי שלו נדחף בסופו של דבר לעזוב את האב האל, המקדש את המודעות ופונה לצד האחר, ללא מודע, ששיך לאם ולנשי אף שלא קורא לזה כך. בסוף ימיו  נטש פרויד את הגישה המוניסטית ,המונותיאיסטית אשר החזיק כנגד יונג (שלטון המודע,האגו), אך הטאבו היהודי על האם האלה,ולמעשה על הלא מודע הלך עמו עד הסוף.

גישה כזו גרמה  לכך ,שבדומה ליהודי של ימי הביניים ,שזהה את הנשי עם הרע והשיפוטי ואת הגברי עם התפארת, כך גם פרויד  רואה את האיד כעוין לתרבות ועל כן אויב להכרה ולמודעות ואת האגו כתפארתה של הנפש . כנותו הפנימית של פרויד הביאה אותו בכל זאת להודעה בכך שדמותה של האם האלה הקודמת לאב-האל חסרה בתיאוריה שפיתח לגבי האדם , כפי שמופיע בטוטם וטאבו."אך הוא לא גילה עם זאת את משמעותה  העצומה של האם גם בגורל האדם היחיד וגם בזו של האנושות" טוען נוימן. וכפי שיודעים אנו זוהי למעשה גולת הכותרת של נוימן .על כן טוען נוימן, התיאוריה הפרוידיאנית  חסרה בין השאר הבנה של טבע הדת  ויצירת האמנות (ואני מוסיף אולי גם את הקשר לאדמה) שמקורם באופן מיתולוגי גם באם האלה ולא רק ברמה הפטריארכלית של הנפש האדם . פרויד פתח דרך לשחרור האדם מההדחקות של האב הזקן אשר אליו הוא עצמו נשאר מקובע.  אולם, כמו עבור משה הגדול נשארה הארץ המובטחת, אשר בה לאימא אדמה יש מקום לצד אב השמיים ,כמקום הנראה לו מרחוק ואליו אינו מגיע.   

ולנוימן היה המזל , פריצת הדרך של פרויד, הצידה לדרך שקיבל מיונג וגאונות ההתבוננות שלו עצמו ,הם שעזרו לו כן להגיע לארצה של האם הגדולה .הוא הגיע אליה הן באופן הקונקרטי ראשית, בכך שעלה למולדת ובעיקר בכניסה העמוקה והיסודית לקרביה של האם הגדולה הקולקטיבית והפנימית ללא כל חשש מהאלמנטים המיסטיים  ומן ה"שטויות האטביסטיות" מהן חששו היהודים בני דורו של פרויד.

את הטריטוריה הנפשית אליה הגיע נוימן כולכם בוודאי מכירים .לא רק שאינו נרתע מן המיסטיקה אלא המיסטיקה היא זו שמעניינת אותו.גם בסקרנותו לגבי היהדות נראה בהמשך שאת נוימן לא עניין כל כך צו האב-האל,ההלכה, אלא האלה -אם הקודמת לו והזיווג בניהם שקיבל מקום  מחודש בקבלה ובחסידות. בכתב יד האדם היהודי בעתות התגלות,תרומות לפסיכולוגית המעמקים[3],מאמר שלא רצה לפרסם בנימוק כי אינו בקיא מספיק, טוען נוימן, כי למרות הסכנה של נפילה לגישה דואליסטית וגנוסטית ממנה נזהרת היהדות,חשוב לגלות את המעיינות של המים החיים והאמיתיים שהוקפאו בזמנם ביהדות, כדי להביא אותה לזרימה מחודשת.

ההקפאה שעברה היהדות בשנות הגלות,נוצרה לאחר חורבן הבית בו איבד העם את הסממנים של ארץ ,לאום ועסק בעיקר בצפייה לביאת המשיח ובכניסת יתר למסגרת לימוד המצוות והתורה  כדי להקדים הביאה. היהדות שקעה בעיקר בגיבוש המוסר ובתפיסה עילאית של אלוהות ולא עסקה מספיק באקו-הומוEcce-Homo- של עצמם ציטוט "Es herrschte dasselbe eschatologischte Geschischtbild mit dem auserwalten Volk in der Mitte[4].  למרות התעניינותו הרבה בתקופה העתיקה ובעיקר הנביאים,ישנן שתי תקופות בחיי היהדות הראויות לדעת נוימן למחקר של פסיכולוגית המעמקים. המאות הראשונות לאחר החורבן עת הוקמה הנצרות ועל היהדות היה להיאבק בגנוסיס . תקופה שנייה היא תקופת החסידות שעמדה בפרשת דרכים  מול הזמן החדש וטומנת בחובה את השינויים של עידן זה. בניגוד גמור לפרויד עם כך ,נוימן מתעניין במיסטיקה היהודית ורואה בה אפילו חידוש הזרימה בכלל-הקולקטיב היהדות ובפרט-האינדיוידואל-נפש היהודי.

גם בגישתו למקרא ניכרת התעניינותו בשתי תופעות: ראשית בכל מה שקשור בהתגלויות מסטיות המהוות עבורו את עימות הניגודים Auseinandersetzung-, מודע  מול לא מודע וחיפוש נקודת החיבור ממנה יבוא החידוש .שנית ,וקשור בכך, באם הגדולה הכל יכולה הנמצאת מאחורי האל שתפס ממנה את השלטון ועומדת בניגוד אליו.האם הגדולה  נשארה למרות הכל דומיננטית בלא מודע העברי טוען נוימן. אמנם עבודת האל העברי נועדה כדי לפגוע בעוצמתה המפחידה והמפתה של האם ,אך הכמיהה לקרקע ,למולדת שהיא אימהות מובהקת, תמיד נשארה חזקה ביותר ,כבר בתקופת המקרא בנוודות .

נוימן רואה בעברים הקדמונים קבוצה שנשלטה בשיגעון תפיסת קרקע וקושר זאת דווקא לכמיהה לאדמה ,לאם הנצחית שהודחקה עקב הסגידה לאל. בוריאציה מאוחרת הרבה יותר, בגלות ,כל יהודי הרוצה לעבוד את האל עבודה נאמנה נתון בו בזמן לאותה כמיהה לציון,לירושלים . אך כבר בתקופת המקרא, ואני מוסיף כמו היום, (נושא שאפתח בהמשך)דווקא עם התנחלות העם בארצו, התיישבות חקלאית וחשיפה לכוחות הטבע ,לאחר שהיה מורגל בנוודות ורעב לאם, רואה נוימן השפעה מחוזקת ולעיתים מוטרפת של כוחה. הגדלת כוחה של האם- הארץ, עם ההתנחלות של העם בארצו מעצים את הקונפליקט שבין הניגודים. בתקופה כזו לנביאים יש יותר מקום. על הנביאים היה לעמוד מול המתח  שבו נתון היה העם, שהיה מושפע הן מן הטבע ועצמתו-האם , והן מן העמים בעלי האמונה הפולתאיסטית שחיו בקרבתם.

נוימן התעניין מאד  בהתגלויותיהם של הנביאים שמדגימים  לדעתו פריצות מן הלא מודע הקולקטיבי ומביאי השינוי- נראה זאת בהמשך בהקבלה שעושה בין האדם המיסטי ובין התפתחות האגו במפגשים עם הנומינוזיNuminosen – . גם הנביאים בעצמם , למרות שייצגו את ההתגלות של דבר האל, האב , פעלו לדעתו תחת השפעתה של הטבע ,האם, בכך שניבאו  תחת עצים,במערות וכו.הם עמדו תחת השפעה עצומה של הטבע,אלון מורה ליד שכם שם הופיע ה"שם" לאברהם.אלישע הנביא שריפא חולה צרעת בגבעה, תחת עץ. הנביאים מייצגים את האדם המיסטי של תקופתם,זה אשר ער לכוחם של הניגודים הפועלים על העם. מצד אחד כוחה העצמתי של האם  ומצד שני כוחו של האל האחד. הם אשר חווים ומכירים את הניגודים ולהם ההתגלות.

בפיתוח הרעיון המיסטי ממשיך נוימן:

במאמרו שהוצג בארנוס בשנת 1948 על האדם המיסטי Der Mystische mensch אומר נוימן שהתפתחות האנושות הינה באופן בסיסי ההתפתחות לעבר האני וכל צעד בהתפתחות זו מלווה בסבל.התהליך הזה הן ברמה הקולקטיבית של התפתחות התודעה והן ברובד האישי המקביל מקורו בתהליך אותו נוימן רואה כמיסטי. הוא מיסטי כי הוא משחק בין האגו שהוא אישי ובין הנומינוזי שהוא על אישי.יש להכיר בכוח מיסטי שמשנה אותנו, כוח אותו אנו חיים והוא חי בתוכנו והוא הכוח של העצמי היוצרSchopferische Selbst- . וממשיך נוימן,הדרך לתודעה אחראית של האני"Ich"-, לבהירות ראייתו  ולאבחנה שלו, נרכשת ראשית במאבק, בהיפרדותAuseinandersetzung- מהמצב האוארובורי מגן העדן של האחדות הבלתי מעורערת עם האם ,מהמושלמות  .

אך מה שעושה את האני לגיבור ואת מעשיו להרואיים זו הכניסה המחודשת למעמקי הלא מודע והמגע עם מה שאינו הוא,עם הניגוד שלו .  .התפתחות זו היא הקידמה, הקידמה האנושית, זו התלויה ביצירתיות-Schopferische, בספונטניות של מה שאינו מודע,של מה שמתגלה בתהליך היצירתי, של כל מה שהוא בטבעו נומינוזי- ,Numinosenבעל כוח מפעים ומפליא כאלוהים. "התפתחות התודעה  היא בטבעה מיסטית כי מפגישה את האני עם הצד  האחר הנומינוזי,המקסים והמעורר יראה גם יחד" . בתהליך זה האגו חייב לחשוף עצמו ולחוות את הניגודים אשר בנפש, וזהו המפגש שהוא המיסטי.רק מפגש כזה יביא לשינוי, לטרנספורמציה.  אבל…משנכנס האדם לפרדוקס המיסטי, לפרדס,להכרה בניגודים, מסכן הוא את עצמו .ולמה? מאחר ומנקודת המבט התודעתית המקום ,מרכז המנדלה,הוא ה"כלום"Nichts-Punkt- אשר בו טמונים המקדש ,הטמנוס ,המקור והעדן של הנפש.  .המיסטיקאי מנסה לבטא מרכז נקודתי בלתי הגיוני זה ,שהוא בלתי מושג וחסר הזמן.זהו מפגש אשר במקרה הטוב מביא לשינוי באישיות וזה מטרתו .אולם מפגש זה יכול גם להביא לטרנס רגעי או אפילו להרס. וננסה להבין בהמשך מדוע.

אם כך ,נוימן לא רק שלא מכחיש מיסטיות אלא טוען כי התופעות המיסטיות נחוצות עבור התפתחות גם של נפש היחיד גם של התרבות האנושות. שתיהן ניזונות כל פעם מחדש מכל אשר נמצא במעמקי הנפש.

אבל.. וכאן נראה את הבעייתיות והקונפליקט אותו מתאר נוימן גם ביחס למיסטיקה וגם ביחס לרוח  Geist-האדמה.רוח זו יש לשחרר מתוך ארכיטיפ האדמה ומן האם הגדולה, ארכיטיפים עליהם נדבר בהמשך.

נוימן מדגיש כי ההתנסות המיסטית גם ברובד האישי וגם ברמה הקולקטיבית ,כמו שראינו בנביאים  למשל,היא יצירתית ואורגינלית בטבעה ובדרך כלל נמצאת בניגוד לדתיות הדומיננטית של התקופה. היא אינה מקבלת ואיננה משרתת לא את התודעה השלטת ולא את הקנון התרבותי של הזמן שבו מתגלה.כלומר היא תמיד כורכת בתוכה קונפליקט עם הדוגמהdogma-, הקולקטיבית השלטת. נוימן טוען כי כל פעם שיש נומינוזיות Numinosen-  שהקולקטיב סוגד לה, והיא מוכתבת מלמעלה  וכביכול אובייקטיבית ,אזי המיסטיות האוטנטית ועימה החזון נהרסים .

הוא ממשיך ואומר כי כל הנטיות המיסטיות  המקבלות  צורה מסורתית של דתיות או סגידה, ואפילו אם הן נראות כמחדשות של הדתיות הישנה,מביאות למיסטיקה ברמה נמוכה . הן יכולות גם להסוות צרכים אחרים כמו תעמולתיים ,פוליטיים או כוחניים . ההתנסות הבסיסית והאותנטית של הנומינוזי  חייבת להיות לא קונבנציונלית,אנטי  קולקטיבית ,אנטי דוגמטית וחדשה אומר נוימן .כלומר לא מחודשת,לא מקובלת ולא יוצאת מתוך הדוגמה . במיוחד  אם היא רוח המקבלת כוח מאחד הארכיטיפים של הקנון (למשל :ארכיטיפים יהודיים כמו מקומות קדושים,דמויות משיח ונביאים שיכולים להיות מושלכים על מקומות או משרתים מטרות פוליטיות) .במקרים כאלו תהיה נמוכה או שקרית ,סוחפת ומסוכנת. וראינו זאת גם באירופה. ונחזור לתהליך המיסטי עצמו ;נוימן מתאר רצף של תקופות האופייניות הן בהתפתחות של התודעה האונטוגינזית-התפתחות התרבות האנושית, והן בהתפתחות נפש היחיד ומראה צורות שונות של מה שמכנה התופעה המיסטית .לכל תקופה המיסטיקה שלה שהיא בעלת אופי שונה.

התהליך מתחיל בתקופה האורובורית המושלמת ואז ניתן לדבר על המיסטיקה האורובורית-uroborischen Mystik שאומרת למשל "שחרר אותי מעצמי"    או ברמה של תיקון  עולם זאת תהיה מיסטיקה שתאמר : "אני עוד כל כך אבוד אסוף אותי רועה    .זאת כמובן אינה המסטיקה של הגיבורHeldenmystik- וודאי לא המיסטיקה של האינדיוידואציה Mystik der Idividuation- אותן נראה בהמשך. לאחר מכן מופיעה מקומה המרכזי של האם הגדולה בילדות והחיים תחת חסותה הן ברמה האינדיוידואלית והן כמו שהיה בראשית האנושות .בהמשך,בנעורים מתחיל החיכוך עם צדה האפל והבולע של האם הארכיטיפית  –  . השלמת הבגרות נעשית עם המלחמה בדרקון–   .אך בכל אילו  המיסטיות עדין סגורה במעגל פנימי ובמהותה מרחשת למעשה יותר בין האדם לעצמו . בהמשך אחרי הפרדה מן האם והמשפחה מתרחשת איניציאציה  לאחר מכן לידה מחדש   עד המקום של החתונה הקדושה-Hierosgamos שם כבר יש אינטגרציה עם אלמנטים של האם הגדולה ואז במקביל המיסטיקה  מכילה קשר עם העולם החיצון. אך שימו לב בכל אילו, החל מן ההשתחררות וההפרדה וכלה באינטגרציה ,מקומה של האם הגדולה מרכזי ביותר ולשם כך עלינו לחזור ולהבין את אריכיטיפ האדמה המייצג אותה .עלינו להבין כיצד נגרום לשחרורה של רוח האדמה הכלואה בתוך האדמה כיצד נהפכה לרוח עצמאית שתהיה שונה במהותה מרוח השמיים. גם בחיבורו על היהדות הזכרתי כי נוימן מקדיש פרק למה שקורא  הקשר לקרקע   DIE ERDEZHIEHUNG  . 

אביא מתוך המאמר על משמעות ארכיטיפ האדמה בזמן המודרני ,ארנוס 1956[5]   .במאמר זה מציג נוימן את ההתפתחות האנושית שהתחילה  מהפיצול הבלתי נמנע של שמיים וארץ .פיצול שהוביל להתמקדות חד צדדית בשמיים כמקור האור ,הבהיר, הזכרי, האובייקטיבי  והפך את האדמה לגופנית לחומרית,לסטטית .כאילו נוצר משהו מלאכותי של ניגודי טבע ורוח וכל העולם האובייקטיבי נתון היה להשלכות של הנפש.בימי הביניים זה הגיע לשיא ;האדמה סופגת את כל ההשלכות השליליות ואילו השמיים את השליט הנשגב .האדמה מופיעה  כנשי, השחור ;החושני, המוחשי החומרי, ארצי וגוף רע שהוא ככלא הנמוך ,כשאול וכגיהינום .

יש להציל את הנשמה מתוך השחור הנשי הזה אליו נפלה. רק החלק הנחות והנפול של הנשמה שייך לעולם הזה החלק האמיתי והנעלה שייך לשמיים ושם מקורו.כל זה טוען נוימן נגזר מתוך הנפיחה, השאיפה הרוחנית של האל העברי שמקורה בצד הזכרי השמימי   .      קורה פה משהו פרדוכסלי ,למרות שהינו ראשוני ,על הצד האדמתי להיות מוקרב עבור השמיים כי האדמה האנושית היא מלכתחילה ירודה ומושחתת….נחש האדמה ,הנשי הופך למקולל דוחה ומרעיל. שלושת הדתות המונותיאיסטיות כולל ההינדואיזם הנן פטריארכליות ושמות את הדגש הזה על השמיים והרוחני שבהם. במידה ויש אדמה נעלה כמו האדמה הקדושה ,למשל הג'יהד או המקומות הקדושים  אפילו הם  מייצגים בסופו של דבר את רוח השמיים שדבק באדמה ,או שעושים באדמה לשירות השמיים.

 

נוימן טוען כי הדבלואציה של אם האדמה, הטינה כלפיה והפחד ממנה כולם ביטויים של התודעה הפטריארכלית החלשה.תודעה שלא יודעת כיצד לעזור לעצמה אלא דרך אלימות כלפי כוחה המקסים והעצום של האדמתי. גם ברמה האישית ככל שתודעת הגבר חד צדדית ,בקלות תיווצר תערובת בין האנימהAnima  (צדו הנשי של הגבר המושלך על האישה)  ובין הדימוי של האדמתי האימהי שיש לגבר.האנימה שלו תהיה פרימיטיבית,לא אמינה ולכן גם מסוכנת כאשר מאחוריה מבצבצת דמותה של האם הנוראה .  אפשרות אחת היא כי הגבר יחפש אז נשים נעלות ,נסיכיות שאין בהן שמץ ארציות וידבק בהן בצורות של טכס. כמובן יתאכזב כאשר אין הן ממלאות את משאלותיו.

אך עם הזמן,עם התחזקות מספקת של התודעה האנושית ניתן היה לנשי אדמתי מקום חדש. נוימן רואה ברנסנס כמעין שיא ובעיקר בדמותו של ליאונרדו דה וינצי שהוא כמבשר הרוחני האדמתי החדש. דה וינצי נותן לאישה מקום מעבר ליפה ולחושני ובכך משחרר את העיקרון הנשי מכלאו.האדמה היא כוכב כמו הירח ומוכיחה את אצילותו של עולמנו. ממד חדש של יצירה מופיע בדמותה של האם סופיה,האדמה כאמנו טבע שלא נטשה את האדם,לא שברה את חוקיה אשר על פיהם בתוכה אנו חיים. כלומר היא האם, אשר ממנה נובעים חוקי החוכמה של החיים.   האפוס של הרנסנס, ההומניזם והרפורמציה עסקו לפי נוימן באוטנטיות  של האדם ומכאן בתודעה האנושית.

דוגמא מופלאה שנותן נוימן היא מתוך Rede des Pico della Mirandola   " על הדיגניטי של האדם"Von der Wurde des Menschen [6] מסמך   שהוא עבור האדם מעין לגיטימציה של בחירה ,שנוימן רואה אותו כמו שחרור מאשמה ושיקום הגאווה האנושית. מסמך זה גם נותן מקום לנשי כמו לגברי.ומן הרנסנס הגבוה לאן זה התפתח שואל נוימן ? בניגוד לאינטרוורטיות של ימי הביניים שהשליכה על העולם,התודעה נעשתה יותר אקסטרוורטית פחות משליכה על העולם החיצוני את העולם הפנימי אלא מחפשת את האמת האובייקטיבית.. בתהליך זה אנו רואים מצד אחד את ירידת הדומיננטיות של ארכיטיפ השמיים אך בדלת האחורית ,עליית אימא אדמה  בפנים חדשות. בפניה החדשות היא כביכול אובייקטיביות המביאה לשחרור, אך יחד עם כך נחשפת סכנת הקבר בתוך אותה אדמה .

נוימן טוען כי לדבר יש סיבה. לדעתו ,למרות  כל ה"קדמה" שעברנו מזוהה עדין הרוח עם השמיים. ואם יש דבר כזה שקוראים לו רוח האדמה, הוא נשאר עדין מחובר לשטן. על אף שאנחנו כבר בימי הביניים. השחרור החלקי של האדמה, שהושג דרך ראיית עולם הסוגדת לאובייקטיבית מדעית, הורידה את רוח שמיים מנכסיה או כפי שיונג טוען "סגרה אותה בבקבוק המעבדתי". אך מה הועלנו? האדם התחיל מתעניין באדמה כחומר וכמדע אך בור לגמרי לרוחני שבה, כי הרוח שייכת שוב לשמיים . זה מתבטא בכל המדע בהיסטוריה , הארכיאולוגיה, הביולוגיה הגיאוגרפיה ובמה שאנו חושבים שיודעים על עצמנו על האדם ונפשו ,זהו מידע ותו לא .

הארכיטיפ של האדמה החל ממלא את כל האופק אך ללא רוח . לפני הרנסנס היה מוקסם האדם מהשמיים  וירא אותם  ועתה מוקסם באותה מידה מן האדמה החיצונית האובייקטיבית, אך מה עם האדמה אשר בנפשו ברוחו ?שם נשאר פרימיטיבי כמו בימי ביניים עם אותה אם בולעת !. נוימן נותן לאם הבולעת של התקופה האחרונה צורות רבות והנה אחדות מהן: ניהיליזם ואגוצנטריות , היסחפות של מסות והמון וצבירת אינפורמציה אובססיבית. לסיכום טוען נוימן מגיחה האם הגדולה שוב בלא מודע של היחיד בדיוק כמו שהופיעה פעם בשחר ההיסטוריה, וכאשר היא מופיעה מצטרף אליה הנחש הגדול.(ראה מלחמת העולם השניה והיום……….אצלנו) לעיתים בדמות רוח ואידיאליזם מזויף.

אין זה מספיק לקרוא לזה ,מה שמכנה פרויד יצר המוות, זוהי האם הגדולה ש"מכה שנית". " היא בולעת כל דבר שנולד בחוסר רחמים. רחם המוות שלה היא כמו חור גדול שחור הבולע כל.היא אלת הלילה אשר במערות.היא בעלת חמדנות לדם מפרה אותה,יש להרוות אותה עם צאצאים בעלי דם חי.לכן היא כפילגש לא רק של המוות אלא של ההרג,המלחמות והרדיפות ולעיתים אפילו בכוח התפילה ".

אך למה עם כל זאת ,שואל נוימן, האם, האדמה הגדולה של הלילה היא בכל זאת גם האם של ההתפתחות, של האיניציאציה   Einweihung-ובכל המיתוסים רק דרך רחמה  ניתן יהיה להגיע אל  המקום הקדוש ,למקדש אל הבית.?למה על הגיבורים להיכנס לבטן האדמה ,כמו להדס עולם השאול,כפי שעשה  אודיסיאוס לפני חזרתו הביתה?

אם מביטים על עשיית הדרך הזו בכלים פטריארכליים ואז הגיבור מייצג את האור של ההכרה הכובשת ומתגברת על הלא מודע כאם גדולה, זה נראה פשוט.  אך זוהי תשובה חלקית . הגיבור המייצג את העולם הפטריארכלי של ההכרה תמיד היה גאה כאשר רגלו דרכה  על ראשו של דרקון במעמקים." התגברת על שני העולמות "אומר יוריסטיאוס להרקולס לאחר שהתגבר על הפחד ,ירד לשאול וחזר  . אך אין זה מספיק.  עם הדרקון, המסמל את הופעתו של ארכיטיפ האדמה, נצטרך עתה ,לטוב או לרע להגיע לפשרה.טרנספורמציה של ערכים תתרחש בהדרגה  רק כאשר נעשה לנו ברור שהמטרה האמיתית צריכה להיות לא כיבוש של הרע אלא גאולה שלו.לא ניצחון פטריארכלי,(איפה שהיה איד יהיה אגו בשפה פרוידיאנית)) אלא מגע של אינטגרציה ומכאן  טרנספורמציה של העולם שמתחת .

כמה שיראה הדבר מוזר, גאולה זו פירושה  שבתוך הנחש הגדול ,בתוך השטן קיים הפוטנציאל לאותה טרנספורמציה. "חיית בשני העולמות" אומרת קירקה המכשפה לאודיסיאוס לאחר שחזר חי ממסע אל השאול. הוא ירד לשם תוך משבר שעבר, ירידה שבה למד את העולם שמתחת, חווה מפגשים וקיבל תשובות.או כנ"ל הגיבור יסון שיצא מלוע הדרקון בעזרת מדיאה.                                                                                                                                            לכניסה אל בטן האדמה ואשר שוכן שם ,מביא נוימן סימוכין מצוטטים מגרשון שולם ,ושבתאי צבי, נתן העזתי"Nathan von Gasa- מתוך הסיפור הקבלי "החיבור על הדרקונים "Abhandlung uber die Drachen"[7].

כמו בהיסטוריה  הדתית הדיירים הארכיטיפיים של מעמקי הנשיות הם הנחשים . הנחש של התהום הוא בו זמנית הנחש של מרקוריוסder serpens Merkurii- , העיקרון הרוחני המחייה את המעמקים,רוח האדמה.

כניסה לאדמה פירושה נפילה לגיהינום שאותו יש לעבור. כל מי שיכחיש את בעיית האדמה הבוערת בתוכנו עצמנו יגמור בנפילה למעמקים בדרך קולקטיביות .הוא יהפוך לכבשה או לזאב  בקטסטרופה של העדר המאפיינת את תקופתנו.לאדם המודרני אין שום אי של בטחון,לא כמו שהיה לאדם מימי ביניים ,לא אפשרות לתירוצים אינפנטיליים, ואפילו לא גן עדן של אידיאלים, ואני מוסיף, גם לא הסתתרות מאחורי "זכות אבות" על הארץ.הפתרון היחידי לאופייה הנוראי של הנפש ,היא התנסות של האדמה כמקום פנימי .כאמא פרימורדיאלית ראשונית  של כל מה שגר בתוכנו. רק בהכרה זו יכולה להתרחש האינטגרציה והטרנספורמציה. זוהי האיניציאציה לתוך המסתורין המטריארכלי .שם תתגלה האם בטבעה הטרנספורמטיבי מעבר לאם האלמנטרית.

 "  אז היא כמו הירח במלואו תאיר את חשכתה שלה ובבוקר תלד את השמש ואת היום ".כי כזו היוצרת והמביאה לשינוי ,כ"אובייקט הטרנספורמטיבי " בפסיכואנליזה המודרנית, האם היא גם  זו המקיפה את השמיים . התהליך אותו מתאר נוימן הוא כנראה ליחידי סגולה. כי מה שאנו רואים בעולמנו הרחוק ולצערי בעיקר בקרוב, זוהי השתלטותה של האם הגדולה,של ארכיטיפ האדמה בצורה המסוכנת ביותר שלה. כמו שמזהיר  נוימן,גישה קולקטיבית דוגמטית,זו המושלכת על אובייקטים קונקרטיים ,זו אשר כביכול מתחדשת ומשתמשת בדימויים וסמלים נומינוזיים לצרכים אחרים והיא נמוכה ומסוכנת . ואז ,בייחוד בעולם המודרני ,שלאדם אין כלים להתמודד עם אימא אדמה שכזו, הוא נלכד ברשתה  ונסחף "למגפה רוחנית ,דתיות פנטית, למלחמה קדושות על האל האמיתי,על האמונה האמיתית ,על הדוקטורינה האמיתית" . וברמה הלאומית שלנו בארץ , הרעב לאדמה ,הגעגועים הממושכים אליה והקשר המסובך עמה  ,ומצד השני החיבור החד צדדי של דורות לארכיטיפ השמיים ולרוחני השמיימי, יכול להסביר את הקושי העצום שאנו חווים כאן אצלנו.  את הנפילה האובססיבית ל"אדמה האוכלת יושביה". כמו  עם הנוודים התנכ"י שעבד את האל  אך כמהה לאם,הגיע לארצו ונופל ברשתה  בתקופת המקרא, אולי כך גם היום.

אך לעומת זאת מן הצד האחר מה יש לנוימן להגיד על שלום?                                                      מאמר בארנוס משנת 1958 השלום כסמל חיים Frieden als Symbol des Lebens [8]

חשוב להבין אומר נוימן שהאדם מחפש מנוחה ונחלה אני רוצה את השלום שלי,הנח לי  Ich mochte meinen Frieden(Ruhe)haben. . אותו שלום הוא מנוחה מטרדות היום מן הפחדים ומן החרדות אך זהו לדעת נוימן החטאת המטרה ואפילו בריחה מן הדגל, בגידה. השאיפה לשלום היא הרדיפה לשלום. זה משהו שמוכרח להיות בו גם מאבק מתמשך .המאבק הוא אבי כל הדברים אומר הרקליטוס. המשפט "ינוח על משכבו בשלום" גם הוא מוכיח לנו שהשלום הממשי קשור עם המוות.השלום אומר נוימן אינו רק הנגדה למלחמה הוא מושג עמוק יותר ומבטא את הכמיהה לשלום עתידי הוא כמעין געגוע אנושי תמידי כבן לוויה של גאולה ומשיחיות.

רק הנאות העולם הבא מתוארות כשלמות של הניגודים .בחיים עצמם רק חווית הניגוד היא המשמעות ,כי ללא חווית הניגודיות אין גם שמחת חיים ואין גאולה.נוימן מנתח את כל המילים הקשורות בשלום  ומגיע למסקנה שהשלום איננו שקט שלם.השלום החי האמיתי נמצא בתנועה מתמדת שם מוכלים הניגודים ,חיים ביחד ואפילו לא בהרמוניה .יש לחתור לשלום חי, למניעת סטגנציה ,להרחבה מתמדת וזרימה מתמדת.

השלום לא יוציא אותנו מכלל מאבק או מלחמה,עלינו להיות מסוגלים להיות גם בתוכה וגם מחוצה לה. נוימן מתמקח עם דעה שהייתה נפוצה בתורות המונותיאיסטיות .לפי דעה זו ניתן להגיע לביטול של הניגודים  באחרית הימים באלוהות הטרנסצדנטית ובעולם . נראה, אומר נוימן כי בנפש יוכל אולי האדם להגיע למשהו בכוון זה ,למשהו דמוי זה המכונה שלום, אך  חשוב להבחין בין שלום קטן לשלום גדול.הקטן אומר נוימן הוא חיפוש השקט,שיווי המשקל ,שהוא כשלום הגנתי.גם בטיפול אנו יכולים לחפש את השלום הזה,לשמור מרחק ,לשמור על השלום שלנו מפני הבעיה של המטופל,מפני התהליך המכונה טרנספרנס ואז נחסום את התהליך. אנו חייבים לקיים פתיחות ובה בעת  גם למנוע הצפה, וזהו המאבק.הפתיחות מקריבה את השלום הקטן ונותנת אפשרות לשלום הגדול לבצבץ.

דווקא בעזרת השדים והעוצמות הרגשיות מביאים אנו לעיתים לעימות והתקדמות לעבר השלום הגדול. אבל זוהי רק התחלת הדרך כי בעימות עם  עוצמות הרוע הקיימים בנפשנו, במאבק שלנו בהם לא די. כי אז צריך לבוא  הרגע של שחרור האחר שבתוכנו  ,הניגוד, והפעולה שעלינו לנקוט היא לפי העיקרון שאיננו רגילים בו .השלום הגדול קשור בהכרה והתחברות לניגוד אשר בתוכנו ומתוך כך לאחר שמחוצה לנו. זוהי  התקדמות הדורשת פתיחות חדשה .באותו רגע שהאנימה המשוחררת ,הנשי אשר בתוכנו יוצאת מהנקביות הסבילה ונעשית גורם אקטיבי חייבת הזכריות עתה ורק עתה,להניח את המלחמות המזוינות המקוריות של הזכרי. הזכרי חייב להשתנות לאחר שהתחזק תוך המלחמות . רק אז הוא יודע שבדו קיום שוב אינו זקוק לכוח,למלחמה למאבק. כמובן שאם לא חזק  דיו ורוצה שלום מהר מדי ,מתוך חשש ,יכול להגיע לישות כנועה ששוברת את השלום הגדול שאליו מצפים .כמו הרקולס אצל אומפלה למשל או שמשון אצל דלילה. נוימן מזהיר מפני השלום הקטן אך גם מייחל לשלום הגדול שהוא איזו וריאציה של החתונה הפנימית.כל אחד מתחבר לצד הניגודי אשר בתוכו.ושוב אין זה איזון ,סטגנציה או שלום מתגונן אלא זה המושג במאבק ,באומץ ובנחישות אך גם בפתיחות בנכונות לשינוי ובהכרת הצד האחר.

 

 

ביבליוגרפיה:

Neumann Erich 1956 ,Mystical man in "The Mystic Vision" Edt. By  Cambell, 1968 Bollingen

Neumann Erich,1958,Friede als Symbol des Lebens,in "Mensch und Frieden" ,Eranos Jahrbuch ,Rhin-Verlag Zurich 1958

Neumann Erich,1956,The Meaning of the Earth Archetype for Modern Times in"The Fear of the Feminine" 1994,Princeton U.Press

Neumann Erich 1956,In Honor of the Centenary of Freud's  Birth , Journal of

Analytical Psychology vol.2 1956

Jones E "The young Frued,1856-1900,Sigmond Freud life and work vol.1 Hogarth Press

Jones E.1955,"Years of Maturity,1901-1919" Ibid Vol 2

נוימן אריך האדם המיסטי ,הוצאת רסלינג 2006 בתרגום יואב ספיר עריכה מדעית אבי באומן

נוימן אריך ," האדם היהודי בעתות התגלות תרומת פסיכולוגית המעמקים  "-מאמר שלא פורסם- תרגום מגרמנית ד"ר שאול באומן

אבי באומן : על הבלבול בין הכמיהה לעצמי וגעגועים לאם הגדולה מאמר מתוך הרצאה ב כנס מכתבי  יונג נוימן , שפיים 2015

יונג וניומן: בלבול ותהייה בין הכמיהה אל העצמי ובין הגעגוע לאם הגדולה

 

 

[1] גונס על פרויד 1955

[2] Jones 2 p53

2 Nuemann "Beitrage zur Tiefenpsychologie des Judischen Menschen und Probleme der Offenbarung"

[4] Ibid p.14

[5] Die Bedeutung des Erdarchetyps fur die Neuziet

[6] Die hominis dignitate",Jakob Burckhard,The culture of the Renaissance in Italy 1945"

[7] G.Scholem,Major trends in Jewish Mysticism,s.297

 Mensch und Frieden,Eranos Jahrbuch 1958  [8]